הבלוג של פז ארבל

ארבלוג – חוויות משפחת ארבל ה

אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. בישראל אני עובדת סוציאלית, . פה אני בעיקר... +עוד

אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. בישראל אני עובדת סוציאלית, . פה אני בעיקר עובדת על גופי במטרה שיחזור לצורתו טרם הלידות, תוך כדי ביקורת מסעדות ובתי קפה בתקווה שהשניים יאזנו האחד את השני...

עדכונים:

פוסטים: 64

החל מפברואר 2011

אל הבית הקבוע שלנו עברנו ביום שישי שעבר, בדיוק לפני שבוע. המכולה אמנם צפויה להגיע עוד מספר שבועות, אבל בינתיים פרקנו את הריהוט הזמני שנשכר עבורינו ע”י החברה. כמו כל דבר חדש ושביר, אחרי הפריקה הצטבר הרבה זבל שחשבנו לזרוק לפח. לא זה שבבית, כדי שלא ייסתם בקרטונים, שקיות ו”פצפצים”, אלא הפח שבחוץ, ברחוב, בחדר האשפה, במקבילה ההולנדית לחירייה מבחינתי…
מחשבה לא ממש הולנדית מסתבר ביום שישי אחה”צ אחרי שאיסוף הזבל השבועי (!!!) היה בבוקר. וכך אגרנו זבל של שבוע בחדרון שנועד להפוך למזווה שלנו. לצד הקמח, הסוכר וקופסאות השימורים, נערמו לאורך השבוע שקיות זבל שחורות, שפיללתי שלא יפתחו רימות, ושהפכו למפגע תברואתי של ממש. באיזשהו שלב כבר שקלתי להעמיס את הזבל בבגז’ של הרכב ולחפש ברחבי העיר פחים של אחרים…אבל בהאג אין פחים ברחוב ולא ברור איך הם מסתדרים על פינוי זבל חד שבועי, כשאנחנו נהגנו לרדת לפח לפחות פעמיים ביום…

אחרי שנכנסנו למיטות השכורות אך הנוחות שלנו וישנו את הלילה הראשון שלנו בביתנו החדש, התעוררנו לקול קריאת השחפים. אין לי איך לתאר את פסקול השחפים שהפך קבוע בחיינו. הם מעירים אותנו בבוקר ומחליפים את קריאת התרנגול הישראלית והם חגים מעלינו לאורך היום, מזכירים שהתעלות נמצאות בכל מקום. הם מעין גרסה לבנה ואצילית של העורבים של היצ’קוק.

סוף השבוע השמשי עבר בעצלתיים והזכיר לנו שהמעבר כולו היה שווה רק כדי לקבל גם את יום ראשון off.
ואז הגיע שני, שהרגיש כמו ראשון בארץ. שני מלא חששות, שני שאחרי לילה בלי שינה, שני שבו שלושה ילדים ושני הורים מבינים שזו לא עוד חופשה בהולנד, אלא החיים עצמם. ולא הסדרה הדרמטית הסכרינית, אלא הגרסה המחוספסת שבה ה”גיבורים” לא לבושים לאוסקר, אלא עוטים שכבות ומנסים להרגיל את הגוף הישראלי למזג האוויר ההולנדי. הם לא צועדים על שטיח אדום, אלא מפלסים דרכם בין רוכבי אופניים, לחשמליות כדי להספיק להגיע בזמן לביה”ס.

בכניסה מחכה לנו ג’יני דה סילבה – מזכירה שהיא בעצם סמנכ”ל תפעול של ביה”ס. את המנהלת לא ראינו ואולי אין צורך שכשיש לך ג’יני. כי מה שעובד לאלאדין עובד גם בחיים עצמם…
אחרי שג’יני גלגלה על לשונה את השמות הישראליים של הילדים כאילו היו ילידים משבט זולו ומכרה לנו חולצות צהובות לשיעור ספורט, היא הוליכה אותנו לכיתות שלהם.
אחרי לילה לבן שקדמו לו מספר לא מבוטל של לילות “אפרפרים” במשך תקופה ארוכה (הידועה גם כתקופת “קרנבל הפרידה – ע”ע פוסט קודם), סף הרגישות שלי כבר לא היה קיים ויכולתי לבכות מפרק של רובוטריקים רק כי מגהטרון פגע בציפור נפשו של אופטימוס פריים….
במצב שכזה כשבנך בכורך אשר ילדת בלידת ואקום אחרי 30 שעות צירים, דומע, את מתפרקת לחתיכות מול מיס רות שהרגע הכרת ושהיתה מספיק רגישה להבריח אותך לכיתה ריקה בטרם תחשפי בפומבי. אבל אין זמן לדמעות כי יש עוד שני ילדים שמחכים לך מבלי שיבינו מילה ממה שמדברים אליהם….אז את מנגבת את הדמעות, סומכת על הקונסילר של מ.א.ק שיעשה את העבודה הטובה שהוא תמיד עושה וממשיכה לכיתה הבאה.
אחרי שעה את מחוץ לביה”ס. אמרו לך לחזור בשלוש ואת מקווה שלא יתקשרו קודם.
כאילו יש זמן לקפה, אבל גוש הדמעות חוסם לך את קנה הנשימה ואת בקושי מצליחה לבלוע.
בשלוש את עומדת בחצר ביה”ס בחרדה ובעייפות אין קץ. הילדים יוצאים ועל פי ההבעה הנסוכה על פניהם אי אפשר לדעת איך עבר עליהם היום. את רק מתפללת שהיה בסדר כי את יודעת שלא תוכלי לעמוד במצבך השברירי בבכי מצידם או בהתנגדות אקטיבית לחזור לביה”ס.
ברכב את מתרכזת בנהיגה, מקשיבה בקשב רב לסיוון מהוויז ומבינה שבסך הכל היה בסדר. לירי מספרת לך על חברתה החדשה שלה, summer ,ואת אומרת לעצמך שבאופן סימבולי, להתחבר ביום הראשון לילדה עם שם כזה, אומר שאולי זה יום טוב אחרי הכל….
השבוע עובר בעצלתיים. ונדמה שעם כל יום כולנו מתקדמים חברתית ובמקביל אורן מפלס לנו דרך בסבך הבירוקרטיה ההולנדית. כל תו חנייה שהושג הוא בגדר כיבוש יעד. כרטיסי אשראי שמגיעים בדואר גורמים לשמחה כמו זכייה בלוטו. משמעות הכרטיסים במדינה, שלא מכבדת אשראי ברשתות מזון, אומרת שכבר לא צריך לשלם במזומן ותם עידן הצנע. אנחנו חוגגים כמו ארה”ב בסיומה של תקופת היובש.

הבית על רהיטי האיקאה השכורים שלו מתחיל להפוך לבית שבו שוב צריך להעיר על הבגדים שלא הגיעו לסל הכביסה, על התיקים שלא נערמו במקום אחד ועל הכוסות שנשארו בסלון.
מידי יום בשלוש מגיעות אנקדוטות חדשות מיום נוסף של לימודים – לוטם מספר שעזר היום ל”בלונדינית”, שמסתבר שהיא לא אחרת מקייט הסייעת של הכיתה, לירי לא בטוחה אם היה לה שעור חופשי כי לא הבינה מילה מהנאמר בכיתה ומבחינתה ייתכן והיתה עדה לשיעור שכזה, יהלי מנסה להיזכר שוב ושוב מה שמו של הילד ההודי שאיתו התחבר אך ללא הועיל ו – summer מתגלה כ – Sama – ביתו של שגריר מדינה אפריקאית. הצצה באתר ביה”ס מגלה לנו שבוגרי ביה”ס (ילדים בני 11) לומדים על השיטפונות החמורים של הולנד תוך צפייה בסרטונים שלא היו מביישים שחזורים של יום השואה ואנחנו מבינים שכל אומה והפחד שלה.

קפה בבוקר מתחיל להפוך לשגרה בכל פעם עם אימהות אחרות משכבת גיל אחרת. הקור הופך לבן לוויה שבכל יום אני מנסה להבין איך לגרום לו לצעוד לצידי ולא להשתלט עלי – לו ולבדידות שלפעמים מרימה ראש (בעיקר בלילות) ומזכירה לי שעוד אין פה מישהו שאני יכולה לקרוא לו חבר ושכולם בינתיים עונים לסטטוס: acquaintance.
אבל מאיה מבלגיה שנולדה בבי”ח קפלן ברחובות, ויוהנה מפינלנד, התמימה שלא יודעת דבר על מה זה להיות יהודי מחוץ לישראל, ושרלוט המקסימה מבורדו, אמא של קלואי שגרמה ליהלי לחזור מדוכדך ביום השני ללימודים כשצחקה עליו ועוד כמה ישראליות מקסימות מרחבי הולנד, הפכו את השבוע הזה ליותר קל והפשירו בעזרת החום האנושי את הקור הקיצוני שצפוי בסוף השבוע הקרוב.
ושוב הגיע שישי והפעם היינו פה בזמן בכדי להוציא את הזבל החוצה הבוקר. איש התברואה בטח חשב שאנחנו מטורפים נוכח כמויות האשפה שייצרנו בזמן כל כך קצר, אבל ככה זה כנראה כשאתה הופך מקום לבית.
לירי כבר התחברה לילדה חדשה מה- Czech Republic, החזאי מנבא הלילה שלג וסופ”ש קפוא במיוחד עם מעלות מתחת לאפס ונראה שבכל מובן Summer (Sama) moved on….
אבל השחפים עוד פה, ואת הזבל יאספו בשישי הבא ועד אז הוא ייערם במחסן, והילדים ילמדו לבטא את שמות חבריהם ואולי אפילו יזמינו מישהו מהם ל – playdate, והמכולה תעשה את דרכה בים, אותו ים שכל כך מפחיד את ההולנדים ובאותה נשימה גורם להם לשבת לחופו בבגדי ים בטמפרטורה שבארץ נחשבת לחורף.
היה זה שבוע מלמד במיוחד לכולנו. מרגישים כמו תלמידים בביה”ס הבינלאומי של החיים.
ביג האג עד הפוסט הבא,
פז

עוד מהבלוג של פז ארבל

סלט יווני

בשעה 10:00 בבוקר התייצבתי בדירתה של קרני (אני ולא מלאך) ישראלית  שמעידה על עצמה שבישול הוא בנשמתה, והחליטה לפיכך לתת לנשמה חופש ביטוי בסדנאות בישול יצירתיות שהיא מעבירה. אני בחרתי להשתתף בסדנת המאפים שלה שהבטיחה לענות על...

תגובות

פורסם לפני 8 years

זיכרון של דג זהב

בסביבות גיל 16, עברה עלי תקופה של צפייה בסרטי איכות ששודרו לרב בסינימטק ת"א. כנראה שכתלמידת המגמה לספרות כמקצוע מוגבר, והיות וכבר אז חשתי בחושיי המחודדים שלעולם לא אמנה על תלמידי הפקולטה לקולנוע ע"ש סם שפיגל, הרגשתי צורך...

תגובות

פורסם לפני 6 years

Good Morning Vietnam

יום שלישי, 7:30 בבוקר ואנחנו מתייצבים עם הילדים בטרמינל של הטיסות דלות התקציב (low budget, נשמע פחות עבודה סוציאלית כשזה באנגלית) בדרכינו לשמונה ימים בויאטנם, שיתחילו בהאנוי. לירי בדיוק בשלבים ראשונים של גמילה, מה שנקרא, גמילה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה