הבלוג של אנג'ליקה

הירהורים, מזלות וכוכבים..

מי אני? אנג'י, אשה, אדם. בסדר הזה. וגם הפוך...

עדכונים:

פוסטים: 24

החל מיולי 2010

כן, אחרי החגים, חידשנו הכל. רק דבר אחד עוד נותר ישן. הכאב הקטן שצבט לי בלב כל פעם שנזכרתי בקולה העצוב, המבועת, האבוד והחנוק של אחותי הקטנה שאמרה: “המשחקים שלי….”

05/10/2010

בטח גם אתם שמתם לב שלאחרונה כולם סביבכם מזמזמים לעצמם מבלי משים את השיר “אחרי החגים”.. וזה לא מפתיע! הסטאטוסים בפייסבוק זועקים: אחרי החגים! אחרי החגים!! אני היחידה שצמד המילים הזה מעורר בה בעיקר זיכרון ילדות של טל מוסרי ו”צעירי תל אביב” מפזזים ומרקדים בשני קולות את השיר שלעיל?

בערב החג, הדלקתי נרות, ובעוד אני מתמלאת רוחניות, קדושה ואור פנימי, אור חיצוני גדול וחם ריצד לו על כתפי הימנית.. אור? אני תוהה.. אאאאש!!! השיער שלי בוער!!!!!! בתושייה משונה שלא ידעתי שקיימת בי בכלל הסתובבתי (אל תשאלו אותי למה..) ואחזתי בשתי ידיי בשיער והתחלתי לטפוח ולהכות בו עד שכבתה האש.

במקביל, מהצד, אני קולטת את הבייב שלי (הלא הוא ‘צליל ייעוץ פילוסופי’ המפורסם..) מזנק לו בהילוך איטי, הודף את אחותי המסכנה המופתעת הצידה וכמעט מעיף אותה אל הרצפה, קופץ עליי באימה ושואג: “אננננג’ג’ג’ג’י! את בסדר????”

-”השיער שלי….:-(” היה בערך כל מה שהצלחתי לומר.

זה מזכיר לי קוריוז הזוי שהתרחש בבית משפחתי הישן, בליל יום כיפור. ישנתי עם אחותי הקטנה בחדר ומנורת לילה קטנטנה שהייתה בפינה הפריעה לי לישון.. בלי לחשוב פעמיים, כיסיתי את הפלסטיק המותקן על הנורה בחתיכת בד, מוודאת שיש לנורה מספיק מקום כדי “לנשום” וחזרתי לישון בשלווה. בשלב מסויים, חלמתי שאור גדול וחם מציף את תודעתי הרדומה ועוד בטרם הזדמן לי לדמות שאני ‘בגן עדן של צמים’ ריח חריף של שריפה עלה באפי.

עיניי נפקחו מעצמן. המדורה שנגלתה לעיניי לא הייתה מביישת גם מדורת ל”ג בעומר של בית חב”ד!! קפצתי מהמיטה, חוככת בדעתי איך הכי מומלץ לחצות את קו האש הצר  שבין מיטתה של הקטנה לגיהינום שממול וכמה מים אספיק למלא בדלי לפני שאמא שלי תתחיל לשאול שאלות..  מחשבות לחוד ומעשים לחוד.

אמא שלי, מיוזעת ופרועה הופיעה מולי עם דלי ענק וניאגרה גדולה ניתזה על האש שאני, ברוב טובי הדלקתי. כעבור כמה דקות, שחורות ומפוחמות משהו, פולטות ענני עשן קטנים מפינו התקבצנו כולנו למול עיי החורבות של מה שהיה עד לאחרונה- חדר וכוננית וספרים וכולי. התבוננו עייפות בדפים האכולים, בכרית נוי מכוערת שציפתה נחרכה לחלוטין ותוכנה- פתיתי ספוג מגעיל למדיי- נחשף לעינינו ההמומות, בעמודי כוננית הפלסטיק הצבעונית שממש נטפו ונזלו באוף-סייד קשה אל הרצפה המוכתמת ואל התקרה שנראתה כמו חדר חושך מתקלף.

“המשחקים שלי….” -יבבה אחותי הקטנה, דמעות מנצנצות בעיניה לא יודעת אם לבכות עכשיו או אח”כ.. ואמא שלי, שהרגישה חובה לאתר את האשמים, לדון אותם לכף חובה ולחרוץ את דינם במיידי- דהיינו גלות מהבית לאלתר(!) קראה מיד- “נורות הלילה האלה! הן לא בטיחותיות!! אני מעיפה אותן מפה ולא קונה יותר כאלה..! זו פשוט סכנה..” -”אההמממ.. ” -כחכחתי בגרוני.. מגלגלת עיניים לכל הכיוונים (-רק לא כלפי מעלה, בכ”ז, יום הדין היום) ובוחרת בזכות השתיקה.

שנים ארוכות שתקתי. בכל פעם שאמי סיפרה לכולם על “הנורות האיומות הללו” שבגללן אחותי האומללה “זכתה” בבובה מכוערת עוד יותר מהכרית -מתנה מסבתא האהובה שתחיה- שרצתה לעודד את הקטנה ולפצותה על האובדן, אני המשכתי לשתוק. מה? למה לדבר? ולהתוודות? מה זה ייתן? הכוננית לא תזדקף, הכרית הייתה גועלית, את הקירות והתקרה צבענו וזה שעד היום הם נראים אפרוריים ואפלים כמו בסרט אימה לא נצליח לשנות בכל מקרה.. הבובה המשונה עם “התוחעס”  הגדול הפכה לבדיחה המשפחתית אחרי שהדבקתי לה את הכינוי “סולבג” (-Solveg) על שם שירה המפורסם של חוה אלברשטיין ולאחותי קנו משחקים חדשים.. נורמליים.

כן, אחרי החגים, חידשנו הכל. רק דבר אחד עוד נותר ישן. הכאב הקטן שצבט לי בלב כל פעם שנזכרתי בקולה העצוב, המבועת, האבוד והחנוק של אחותי הקטנה שאמרה: “המשחקים שלי….”

ובחג האחרון השנה, כשהדלקתי נרות ועל הדרך גם את עצמי, פתאום חזרתי לאותה הסצנה הישנה, ושמעתי את הקטנה מדברת מגרוני- “השיער שלי…” מיהרתי וכתבתי בפייסבוק, בסטאטוס שלי- “נשרף לי השיער..!” הרגשתי אבודה, וחוויתי אובדן. ורציתי כ”כ לשתף… רציתי לקבל אהדה ואמפתיה. רציתי לקרוא תגובות נדהמות, הזדהות ואפילו הסתלבטות הייתה מתקבלת בברכה. רציתי- לעבד את החוויה. התבאסתי לגלות שהתגובה היחידה שקיבלתי הייתה :

Un-attachment                                                                                                                                                           ועליה לייק אחד מרגיז.

עכשיו, אני יודעת, הכוונה של שתי התגובות הייתה טובה. באמת! רצו לחזק אותי, לכוון אותי, לומר לי לשחרר ולא להתבאס כי הכל חולף ולכל דבר יש סוף, ואין טעם להיאחז בדברים שאין להם קיום נצחי כי הם רק יגרמו לנו צער כשיאבדו..

אך אני התעקשתי ועמדתי על שלי!

זה השיער שלי!! הוא נשרף לי! כמה ימים אחרי עוד נחרדתי להריח את ריחו השרוף שהזכיר לי דברים מאוד לא נחמדים… ונדמה לי שכולם מבינים מה הם. וכמו שאהבתי אותו חלק וגולש ומלא חיים כך אני רוצה להתאבל עליו כשהוא עוזב אותי..

מבחינתי לא להיקשר זה לא לחיות -מפחד המוות.

זה לא להתאהב מפחד הפרידה..

לא לאכול מפחד הרעב ולא להיות מפחד החידלון..

מבחינתי זו לא אופציה!

אז נגמרו החגים והם לא ישובו עד שנה הבאה, וגם אז, זה כבר לא יהיה אותו דבר. כולנו נהיה בוגרים -שלא לומר מבוגרים בשנה, חלקנו אולי לא נהיה כלל, ואת מה שהיה- כבר לא נוכל לקבל שוב. אבל זה לא מונע מאיש מאיתנו להתרפק על מה שהיה, להתגעגע לחופש ולחוויה, לפנטז על ימים ללא עבודה וללא רשימות של מטלות שאין להן סוף.. וזה תקין. הכי תקין בעולם!!

כי אין טעם ואין משמעות לחיים ללא איזון- וניגוד. חופש אינסופי לא מספק אף אחד וחיים ללא אובדן הם לא חיים. כי גם אין בהם את הריגוש שבהתקשרות, את השמחה שנותן ה”יש” ואת ההשלמה שמעניק ה”אין”..

חיים ללא היקשרות הם בעיניי חיים מפלסטיק.

ותודה לאלו שכתבו לי את התגובה שהרגיזה אותי כ”כ, כי בזכותן כתבתי את המאמר הזה.

No offense.. :-)

“לייק”

נ.ב- אתם לא מסוגלים לדמין את ההבעה על פניה של אמי כשסיפרתי לה, שנים אח”כ, את מי באמת היא הייתה צריכה להגלות מהבית..

עוד מהבלוג של אנג'ליקה

תצוגה מקדימה

מזל עקרב

מכל המזלות, יש משהו בעקרב שהופך אותו לאחר. אי אפשר להשוותו לאף אחד משאר המזלות. מצד אחד הוא שייך למזלות המים, אך הוא ממש ממש לא דומה ואפילו לא מזכיר את סרטן ודגים, אחיו ליסוד. הוא חזק ועוצמתי אך גם אחר מאוד ממזל טלה...

תצוגה מקדימה

מזל קשת

השדה פתוח ורחב ידיים, השמיים מעל לראשכם כחולים וצלולים ללא ענן, רוח קלה מנשבת ומצננת את פניכם המיוזעים. סביב-סביב מרחבים זהובים של חיטה מבשילה בשמש ואתם חשים בחופש האינסופי שאופף אתכם...

תצוגה מקדימה

קח אחריות- תהיה גבר!

אחת הרעות החולות של החברה שלנו, היא הקושי שלנו להישיר מבט ולהתמודד. אנחנו אוהבים לזרוק את האחריות -שלא לומר אשמה- על הקורבן/נפגע/ת ורק לא להישיר מבט אמיץ כלפי המקור לרוע. גם הרגיש בגברים ממשיך לטעון ש: לא היית צריכה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה