הבלוג של angelil

angelil

בבלוג שלי אכתוב על התמודדות עם אבדן של בן זוג ושל הורה בגיל צעיר. אכתוב גם מהפן האישי, כאלמנת צה"ל מזה 11 שנים וכאמא לשני ילדיי המקסימים שאיבדו את אביהם. אכתוב גם כפסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים שאיבדו את יקיריהם וככותבת... +עוד

בבלוג שלי אכתוב על התמודדות עם אבדן של בן זוג ושל הורה בגיל צעיר. אכתוב גם מהפן האישי, כאלמנת צה"ל מזה 11 שנים וכאמא לשני ילדיי המקסימים שאיבדו את אביהם. אכתוב גם כפסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים שאיבדו את יקיריהם וככותבת וחוקרת בתחום האבדן והשכול. אביא פה גם קטעים מספרי "לאבד ולמצוא- יומנה של אלמנת צה"ל וגם אביע את דעותיי הלא תמיד פשוטות על מה שקורה בסביבתנו. בעיקר אשמח אם הבלוג שלי יעזור למי שחווה אבדן של אדם קרוב וגם יעזור לאחרים להבין ולו משהו ממה שעובר על אנשים שאיבדו את יקיריהם ככה באמצע החיים.

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מאוקטובר 2014

937246
שלום לכם, תכננתי לכתוב בבלוג פעם בשבוע ובכל שבוע לשלוח פרק אחר מהספר שלי, אבל אני מאוד מתרגשת מכך שיש התעניינות כלשהי בבלוג ואני מרגישה צורך לשתף אתכם כבר עכשיו , אחרי יומיים, בפרק השני מהספר שלי… אבל לפני זה אני רוצה לספר לכם שביום שישי היתה לי חוויה מאוד חזקה ומטלטלת. רונית, חברתי הטובה, הגיעה אליי עם זוג אנליטיקאים יונגיאנים צרפתים, פייר טריגאנו ואגנס וינסנט, שמתכננים לכתוב ספר על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בראייה יונגיאנית, וכחלק מההכנה שלהם לכתיבת הספר הם בחרו לראיין אותי בעקבות כתיבת הספר שלי. ברוב הפגישה שוחחנו על השתלשלות החלומות שלי על חן ועל המשמעויות הנובעות מהם. לא הרבה מכירים את התורה של יונג ואת יונג בכלל. לצערי, לא מספיק מלמדים עליו בלימודי הפסיכולוגיה. קארל יונג היה תלמידו של פרויד ובשלב כלשהו נודה על ידו. הפרידה מפרויד היתה מאוד קשה בשביל יונג מבחינה נפשית, אבל הביאה לפיתוח התיאוריה שלו שהיא עמוקה ומרתקת בעיניי. הוא היה גם מאוד מהפכן בדורו והביע רעיונות שבזמנו היו פחות מקובלים, אבל היום הם באים לידי ביטוי בטיפול בהבנת החלומות, בחשיבות התקשור, במשמעות המנדלה כראי העצמי, בהבנת האגדות ובלא מודע הקולקטיבי שכולנו חלק ממנו. אי-אפשר לתאר את תיאוריית המעמקים של יונג בכמה מילים, אבל אכתוב פה כמה תובנות שלי מן הפגישה המרתקת הזאת ומהידע שרכשתי לי על תורתו של יונג בלימודי הפסיכותרפיה… כשאנחנו חולמים על מישהו שמת- חבר, אהוב, בן, אח וכו’ אנחנו בעצם מתקשרים אתו דרך החלום. החלום הוא מקום המפגש של החיים ושל המתים- מקום מפגש הנשמות. בחלום בא לידי ביטוי גם הלא מודע הקולקטיבי- הלא מודע של כל בני האדם. וגם במציאות הסכסוך הישראלי-פלסטיני עתיק היומין מבטא את הניגודים הקיימים בין הטוב והרע. בכל אחד מאתנו קיים ישראלי ופלסטיני, בכל אחד מאתנו קיימים ניגודים, והמטרה של המודעות האישית והקולקטיבית היא לאחד בין הניגודים, לדעת ללמוד לחיות ביחד לטוב ולרע. היהודים לאורך ההיסטוריה היו במקום של הצל- היו מיעוט נרדף שעליו שמו את כל הרוע- והתוצאה המרה של זה היתה השואה. היום אנחנו היהודים במקום של הפרסונה- יש לנו מדינה משלנו, יש לנו תמיכה בעולם ויש לנו שגרירים יהודים בעלי ממון והשפעה ששומרים עלינו ועל הפרסונה שלנו. ואילו הפלסטינאים הם במקום של הצל- ובתוכם הטרוריסטים, המוסלמים הקיצונים משמרים את התפקיד של הצל, של הרוע, האכזריות, ואותם יש למגר. עם זאת כמו שכל אחד צריך לעשות עבודה של מודעות ולעבוד על החלקים המנוגדים בתוכו- על חיבור בין הצל והפרסונה, בין המקומות והרגשות הקשים והאכזריים לבין הכוחות החיוביים והמעצימים, כך צריך להיעשות באופן קולקטיבי בין הכוחות המנוגדים במציאות בין העמים… עוד נושא שעלה בפגישה הוא עקדת יצחק. בסיפור המקראי של עקדת יצחק אברהם עקד את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקרבן- על פי מצוות האלוהים. אבל ברגע האחרון נקרא על ידי מלאך אלוהים לא להקריב את בנו. ולעומת זאת עד היום בארץ מדי שנה נעקדים בנינו על קדושת השם במבצעים ובמלחמות. כל אמא שבנה נקרא לצבא וכל אישה שבעלה הולך למילואים יודעת במודע או שלא במודע שהיקר לה מכול יכול להיות הקרבן הבא לקונפליקט שאנו חיים בו… המסקנה שלי מכל הנושאים שעלו בפגישה המרגשת הזאת היא שכשם שבאופן אישי כל אחד מאתנו צריך לעבור תהליך של מודעות ושל איחוד הניגודים בתוכו, כך כחברה עלינו להתקדם מהמקום של האגו שאינו מחובר לעצמי- מצב שמביא לפסיכוזה ולהרס ולהקרבת אדם על מזבח האדמה לעבר מצב של מודעות, גישור על קונפליקטים, איחוד הניגודים שתוצאתו האפשרית היא שלום קולקטיבי בין העמים. אנחנו צריכים להתחבר אל האלוהים שבתוכנו הרחמן והרחום ולומר- לא עוד קרבנות אדם! רשמתי בכותרת “הסכסוך הישראלי פלסטיני בראי הנשי” כיוון שכדי להגיע למקום הזה שבו אנחנו מאפשרים לשינוי להתרחש ולא ממשיכים לפעול רק מהאגו, צריך ייצוג נשי בהנהגה. לאו דווקא אישה קונקרטית, אלא מהות נשית.

ועכשיו- לפרק השני בספר “לאבד ולמצוא- יומנה של אלמנת צה”ל”

קמתי בבוקר מוקדם מהרגיל, בסביבות השעה06:00. כנראה, בשעה זו כבר היית בלא רוח חיים, ולי לא היה מושג. המשכתי לכתוב אתהעבודה הראשונה שלי בלימודי תרפיה באמנות. איתמר התעורר בסביבות השעה 07:00 וניגשאלי לחדר העבודה. התחבקנו והתנשקנו, נישוק של בוקר, ולא נותר לי אלא לדחות אתכתיבת הסיכום ואת תוכן העניינים להמשך היום. קילחתי את איתמר כדי להשיל מעליו אתחולות הים, שרידים מאמש. פתאום הנייד שלי צלצל, הסתכלתי וראיתי שזה יובל, חבר שלנו.אבל כיוון שהזמן היה קצר והמלאכה מרובה, לא עניתי. הלבשתי את איתמר, התלבשתיונסענו לגן.

נפרדתי מאיתמר בחיבוק ונשיקה והייתי בדרכילתלמיד שלי, לשיעור פרטי. תוכנן לי יום עמוס של שיעורים פרטיים, סיום העבודהולימודים במכללה. ימי המילואים נפלו תמיד בתקופה לא מתאימה. בשנה שעברה שירַתָבמילואים ביום הנישואין שלנו, ביום כיפורים ובראש השנה, והשנה ימי המילואים היובחודש יוני שבו הייתי צריכה להיבחן במבחני סוף שנה, לכתוב ולהגיש עבודות למכללהוללמד תלמידים רבים לקראת מבחני הבגרות בלשון, באזרחות ובספרות. אבל קטונתי, המדינהמעל הכול. מעל המשפחה, מעל האהבה, מעל כל מה שבנינו יחד, אתה ואני.

לדעתי, קיימת ברית לא כתובה בין הגברים המשרתיםבמילואים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הצבא או המדינה. אני חושבת שזה קשור באגו.כן, אגו גברי. אילו היית כאן עכשיו, בוודאי היית מחייך ואף צוחק, אבל בתוך תוכךידעת שזה נכון. הרי בתקופה מטורפת כמו שלנו, שבה בראש המדינה עומדים פוליטיקאיםמושחתים וצמאי דם, בתקופה שבה לחיי אדם אין ערך, בתקופה שבה שולחים חיילי מילואיםשברובם אינם חיילי חי”ר לשרת במוצב “מגן 12″, מוצב שאפילו עלחייליו אינו מגן והוא מוגדר כלא כשיר, אין לי הסבר להתייצבותך ללא עוררין למילואיםבידיעה שאתה מסכן את חייך. הידעת שהמוצב שנהרגת בו לא כשיר? המוצב היה פרוץ וכלילד יכול היה לחדור אליו בקלות, ואפילו היו מסביבו אמצעי עזר, כמו גבעה שמסתירה,שיחים גבוהים ואפשרות להשקיף על המוצב מאזור התעשייה בעזה בלי שום קושי, מכשול אובעיה. למעשה, היום המוצב שבו נפחת את נשמתך מוגן היטב, כיוון שיום לאחר מותךהורידו את הגבעה בכניסה למוצב, ניקו את העשבים השוטים, הוסיפו גדר תיל, מיגנו אתחדרי המגורים, ובכלל נעשו עוד כהנה וכהנה פעולות שלנו כבר לא יעזרו.

בדרך לתלמיד שלי הקשבתי להודעה שיובלהשאיר לי במשיבון: “לילך, מדבר יובל, התקשרי אלי בהקדם.” ההודעה נשמעהלי מוזרה ביותר. יובל תמיד נשמע נעים ורגוע ונהג לפתוח את דבריו בכמה ברכות שהעלוחיוך על שפתי, ואילו עכשיו משהו היה שונה בתוכן, בנימה. שמעתי מתח רב בקולו.התלבטתי אם להתקשר אליו מיד, בעודי ממהרת לשיעור, או מאוחר יותר. אבל כיוון שרינתאשתו היתה בחודש התשיעי וחששתי שמשהו קרה, החלטתי להתקשר מיד. יובל שאל אותי מהשלומי ומה שלומך ושאל מתי דיברנו בפעם האחרונה. סיפרתי לו שביקרנו אותך בשבת ושהיהלך סיור כל הלילה וכנראה אתה ישן עכשיו. יובל שאל אם אני יודעת מה שם הבסיס שאתהנמצא בו והיכן הוא ממוקם בדיוק. לא ידעתי פרטים מדויקים כל-כך ושאלתי אותו לפשר כלהשאלות האלה על הבוקר. יובל אמר, “תראי, אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל היהאירוע באזור מחסום ארז.” שאלתי בבהלה, “מה קרה, יש הרוגים?” יובלאמר שהוא לא יודע פרטים מדויקים וכנראה זה לא משהו רציני. שאלתי אותו אם הוא התקשראליך. הוא אמר שכן, אבל אתה לא עונה. אמרתי לו שאתה בוודאי ישן. יובל ביקש שאתקשראליך, וצחקנו על כך שאתה בדרך כלל לא עונה לצלצול הטלפון.

בסיום השיחה הדלקתי את הרדיו ברכב ושמעתישמחבלים חדרו למוצב במחסום ארז לפנות בוקר ויש פצועים. מיד פרצתי בבכי. עוד נאמרבשידורי החדשות כי הפצועים נמצאים בבית חולים ברזילי באשקלון. כיוון שלא יכולתילדבר מרוב בכי, התקשרתי לסיגל, אחותי הבכורה, וביקשתי ממנה שתתקשר לבית החוליםותברר אם אתה נמצא שם. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שתברר ותחזור אלי. בינתיים,עצרתי את הרכב בצד והתקשרתי אליך, אך לא ענית. ניסיתי שוב ושוב והשארתי לך כמההודעות במשיבון, אך לא ענית. ניסיתי לשכנע את עצמי שאתה בוודאי ישן לאחר הסיורהלילי ואין לך מושג על כל המהומה שדיווחו עליה ברדיו.

חיכיתי בצד הדרך לשיחה מסיגל. בינתייםהתפללתי לאלוהים וקיוויתי שהכול בסדר. סיגל התקשרה אלי ואמרה שאתה לא נמצא בברזילי,ולפי מה שפורסם בחדשות אין הרוגים, אז כנראה הכול בסדר איתך. נרגעתי מעט והחלטתילנסוע בכל זאת לדודי, התלמיד שלי, כי למחרת היתה לו בחינת בגרות באזרחות ומצבו היהבכי רע. הגעתי אליו כשעיני אדומות מרוב בכי ונשימתי אינה סדירה ומלווה ברעידותקלות, עקבות לפרץ הבכי שתפש אותי בדרך. החלטתי לשתף אותו בחששותי וניסיתי בכל זאתלשמור על קור רוח וללמד אותו כראוי. באמצע השיעור התקשרה סיגל ואחר כך התקשר אריק,חבר שלנו. בדרך כלל אני מכבה את הנייד בשיעורים, אבל הפעם קיוויתי שתתקשר ותרגיעאותי. כשראיתי שמתקשרים אלי עוד ועוד, החלטתי להפסיק את השיעור ולנסוע הביתה.

הגעתי לחניה שמתחת לביתנו בשעה 10:30.נשארתי ברכב עוד כמה דקות כדי לשמוע מבזק חדשות. שמעתי שיש ארבעה ישראלים הרוגיםמהתקרית במחסום ארז. לא ידעתי מה פירוש המונח “ישראלים”. האם הכוונהלאזרחים? חיכיתי שיגידו את שמות ההרוגים וכך אוכל להירגע, כי הרי לא הודיעו לידבר. לא ייתכן שעדיין לא הודיעו למשפחות. אבל בעודי מהרהרת בנדון הקריין אמר,”הודעה טרם נמסרה למשפחות ההרוגים.”

אתה כנראה כבר חמש שעות בלא רוח חיים,ואני, אשתך, אהובתך שבשבילה אתה ואיתמר הם כל עולמה, לא יודעת מאומה. הסתובבתיבבית כמו סהרורית. החלטתי להתקשר לחברים שלך מהמילואים. התקשרתי לרמי. הוא היהבדרכו לבסיס ואישר שאכן התקרית אירעה בבסיס שאתם משרתים בו. הוא טען שאינו יודעפרטים. אמר שיברר ויחזור אלי בתוך חמש דקות. נתתי לו את מספר הטלפון שלי והמתנתי.בזמן ההמתנה החלטתי להתקשר לסמ”פ. הצגתי את עצמי ושאלתי אותו מה קורה איתך.הוא סיפר שהוא עצמו מאושפז בבית חולים ואינו יודע מה קורה איתך. גם הוא הבטיח שיחזוראלי. היתה לי תחושה שקשה לו לדבר איתי והוא ממהר לסיים את השיחה. כשניתקתי נזכרתישלא ביקש את מספר הטלפון שלי, וזה עורר את חשדי שמשהו נורא קרה.

ישבתי בגג מוטרדת. פניתי לאלוהים ורציתילנדור נדר שאם אתה יוצא מזה חי, אז… נזכרתי שכשאמי חלתה בסרטן היא נדרה שאם היאתצא מזה בשלום, היא תדליק נרות בכל שבת. אבל אמרתי לעצמי שעכשיו אתה חי או מת. אניפשוט לא יודעת, אבל מה שנעשה נעשה, ונדר לא יעזור. שוב הקשבתי לחדשות. לא היה מידעחדש. ניסיתי בפעם העשרים להתקשר אליך, אך שמעתי רק את הקול שבקע מהמשיבון.

התקשרתי לסיגל והיא שאלה אותי, “מהקורה, מה שלומך?” אמרתי לה, “לא טוב.” ובתגובה היא שאלה, “אנייכולה להתקשר אלייך בעוד כמה דקות?” השבתי בחיוב וניתקתי את השיחה. היה ריחמוזר באוויר. מעולם אחותי סיגל לא קטעה שיחה שבה אמרתי לה שמשהו לא בסדר. הרגשתישכל הדלתות נטרקות בפני. חשתי חסרת אונים. ישבתי וחיכיתי.

אמא שלך התקשרה. התחלתי לבכות. היא אמרהשאבי התקשר אליה ושאביך מנסה ליצור קשר עם קצינת המילואים. היא שאלה אותי אם יש לימספר טלפון של איש קשר כלשהו וניסתה להרגיע אותי שלא אחשוב על הגרוע מכול. לאחרשיחת הטלפון הדלקתי שוב את הרדיו. השעה 11:00, ואין חדש תחת השמש. עדיין לא נמסרההודעה למשפחות ההרוגים. חששותי הלכו וגברו ביתר שאת. כבר 11:00. גם אם ישנת אחריהסיור, היית צריך להתעורר ובוודאי לחזור אלי לאחר ההודעות הרבות שהשארתי. חוץ מזה,אם זה קרה בבסיס שלך, לא הגיוני שאתה לא מתקשר להרגיע אותי. גם אם אתה פצוע, הייתמתקשר או דואג שמישהו אחר יתקשר. ורמי – לא חזר אלי, הסמ”פ – לא חזר אלי, וישלי הרגשה שגם אם אמשיך ואתקשר לחברים נוספים שלך מהפלוגה, איש לא יאמר לי מה קורה.וסיגל, למה היא לא מתקשרת אלי חזרה? מה מעסיק אותה כל-כך עכשיו כשאני בבלבול נוראישכזה. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, ופתאום נשמעו נקישות בדלת.

כששמעתי את הנקישות בדלת ביתנו, כבר ידעתי. אמנם היו צריכים להגיע אלי שניתלמידים, ובכל זאת ידעתי. אמרתי בלבי שאלה התלמידים שלי או חיילים מהצבא שבאו לבשרעל מותך. ייחלתי לראות את התלמידים. פחדתי להסתכל בעינית שבדלת והחלטתי לפתוח פתח צרוהצצתי, בוחנת רק את הנעליים. ראיתי נעלי חיילים. טרקתי את הדלת בחוזקה וצרחתי,”אני לא רוצה לשמוע!!!”

לביתנו נכנסו חמישה אנשים: אייל, שהואקצין במילואים, שני מילואימניקים בלבוש אזרחי, רופאה וסיגל. אייל לקח כיסא והתיישבמולי, קרוב אלי. הוא הביט בעיני ואמר, “בצער רב אנו מודיעים לך על מותו שלבעלך, סמל חן אנג’ל.”

קשה לתאר את ההרגשה הזאת. כמו בפגישה עםהשטן, כמו סיוט או חלום בלהות שהתגנב לו למציאות. הרגשתי קהות חושים. לא יכולתילבכות, רציתי רק להניח את הראש ולישון, לישון ולישון, ולבסוף לקום ולומר, איזהחלום נורא חלמתי.

אבל מאז למדתי שמהחלום הנורא הזה אי אפשרלהתעורר, הסיוט הזה הוא כל חיי, איתו אני הולכת לישון בלילה ואיתו קמה בבוקר, כאילויש לי עכשיו בן לוויה לא רצוי ואין לי כל אפשרות להיפטר ממנו בשום מצב ובשום מקום.זהו השכול, אלה האובדן והכאב הגדול המלווים אותי בכל דקה מדקות היום, בכל שנייה,בכל צעד ובכל שעל.

במהרה הבית המה אדם – חברים, משפחה, כולםהמומים. כל הזמן חשבתי על איתמר, איך אומר לו? מה אומר לו? מתי? בינך לבין איתמרשררו יחסים יפים כל-כך. אהבתי לשמוע אתכם צוחקים ביחד ולראות אתכם משחקים בהתלהבותמשחקים של בנים. בזמן האחרון פעמים רבות מצאתי את עצמי מיותרת ביניכם וקצת בחוץלנוכח ההתלהבות הגדולה שלכם זה מזה. שמחתי שאתם מסתדרים היטב ושטוב לכם יחד אחריתקופה ארוכה שאיתמר “העדיף” אותי בכל מיני מצבים. כנראה היציאה שליללימודים והזמן הרב שביליתם יחד עשו לשניכם טוב וקירבו ביניכם עד מאוד.

לבסוף סיגל לקחה את איתמר מהגן, ואניהגעתי אליה. לא רציתי להביא אותו לבית הומה אדם. זה נראה לי מבהיל מדי. אפילו אני חשתיתחושת מחנק לנוכח ההמון הרב. לאחר התייעצויות עם כמה פסיכולוגים החלטתי לומרלאיתמר את האמת, עם כל הכאב שבכך, ובמקביל לנסות להרגיע חששות נוספים שעוליםבעקבות האמת המרה. הגעתי לסיגל. איתמר עמד בפתח הדלת. חיבקתי אותו ונישקתי אותו.לאחר מכן ישבתי איתו וסיפרתי לו שאבא נהרג במילואים. איתמר שאל, “מי הרגאותו?” אמרתי לו שאיש רע אחד, מוסלמי, הרג אותו. איתמר שאל, “למה הואהרג אותו? עכשיו הוא יבוא להרוג אותנו?” אמרתי לאיתמר שהמוסלמי היה אדם רע,ושאבא נלחם ולא רצה למות כי הוא מאוד אהב אותנו. אמרתי לו שאבא היה גיבור והרג אתהמוסלמי. בהמשך איתמר אמר, “איך זה יכול להיות שהמוסלמי הרג את אבא וגם אבאהרג את המוסלמי, הרי הוא כבר מת. איך הוא יכול להרוג?” תמיד ידעתי שיש לי עסקעם ילד פיקח מאוד, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. הייתי חייבת לתקן את דברי ולומר לואת האמת לאמתה, על כל הפרטים. סיפרתי לאיתמר שהמוסלמי ירה לעבר אבא, ואבא השיב אשוירה. הדגשתי שאבא היה גיבור ושהוא לא רצה למות כי הוא אוהב אותנו ורצה להיות איתנו.אבל המוסלמי שוב ירה באבא והרג אותו, וחייל אחר הרג את המוסלמי. אמרתי לו שאבאבגבורתו הציל הרבה חיילים אחרים.

לימים נודע לי שהמחבל לא ראה אותך כלל.הוא הרג שלושה חיילים באזור הש”ג שהיה מרוחק מהמקום שאתה היית בו. אתה היחידשזיהית את מקור הירי, ירית לעבר המחבל וזרקת רימון. המחבל השיב אש לעברך והכדורפגע במכסה המנוע שהיה מורם, כי ניסית לתקן את ג’יפ ה”סופה”, ומשם חדרהיישר לצווארך, לעורק הראשי. תוך דקות נפחת את נשמתך.

אף על פי שאיתמר היה בן שלוש וחצי בסךהכול, המילה נהרג לא היתה זרה לו. הארץ שלנו, ארץ זבת חלב ודבש, רוויה באיום קיומימתמיד. הילדים שומעים על מוות והרג בכל מקום ובכל זמן, בעיקר בשל פיגועים תכופיםותאונות דרכים. פעוטות לומדים בגן על רדיפת היהודים בכל חג: בחג חנוכה – היווניםהם שרדפו אותנו, בחג פורים – המן הרשע רצה לחסלנו, בחג פסח – פרעה העביד אותנו,ובחורף האחרון – סדאם היווה איום על ראשינו. אנו היהודים עם פרנואידי, ולא בכדי.

בלילה חששתי לעצום את עיני, פחדתי מסיוטים נוראיים. אבל לימים גיליתי שהסיוט הגדול הוא בזמן הערות. בשינה לעתים יש נחמה זמנית.

עוד מהבלוג של angelil

תצוגה מקדימה

לאבד ולמצוא - יומנה של אלמנת צה"ל

הי, כחלק מההתמודדות האישית שלי עם מות בעלי נשאבתי לכתיבה כפורקן לביטוי מה שעבר עליי בתקופה הכי קשה, בשנה הראשונה לאחר האבדן. התוצאה של זה היא שלאחר כשבע שנים הוצאתי את הספר "לאבד ולמצוא - יומנה של אלמנת צה"ל" ובו בחלק הראשון...

תגובות

פורסם לפני 4 years

רבין נרצח, השלום נרצח ובעלי נרצח

אתמול למדתי מצאת החמה עד צאת הנשמה ולכן לא יכולתי לכתוב ביום החשוב הזה. רבין בשבילי הוא אחד מעמודי התווך החשובים במדינה שלנו. איש שהקדיש את כל חייו למען המדינה במישור הצבאי ובמישור הפוליטי. איש בעל ערכים. מנהיג. מה שכל כך...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 4 years

לאבד ולמצוא - יומנה של אלמנת צה"ל פרק 3

למחרת התקיימה הלוויה. מאות אנשים פקדו את הקבר ונורו מטחי ירי, כיאה לך ולסיבת נפילתך. אני הייתי כשבר כלי, ורבים ניגשו לנחם. הפרדוקס הוא שתמיד שמחתי על מזלי הטוב ועל העובדה...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה