“הגוזלים שלי עזבו את הקן…”

כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי חולשה לילדים, אני אוהבת את הרעיון, אני אוהבת את היישום ואני אוהבת הרבה ממנו. זה לא סוד שכשנולד לי ילד נולדת איתו יחד המחשבה והכמיהה לילד הבא. מלבד שלושת הילדים הביולוגים שלי יש לי גם את אנדי ואירן. בעצם הוא הבייבי הבכור שלי, הדבר הראשון בחיי שאליו התמסרתי עד אין קץ. אחריו הגיעו יונתן, גור ויובל, שם באמת לא ידעתי את נפשי והתמסרתי טוטאלית בכל ליבי, גופי ונשמתי.

בתהחלה אנדי ואירן היה זקוק רק לי, אני הייתי כל עולמו, אני הייתי אמא שלו ועשיתי עבורו הכל. לאט לאט הוא צמח, גדל והתפתח. עכשיו זו כבר לא רק אני שמטפלת בו, אלא מערך אנשים שלם שמגדל אותו. אלו הן העובדות שמטפלות בו, הספקים שמזינים אותו, הלקוחות שמפיקות בו חיים, שנותנות לו חום ואהבה.

אנדי ואירן עוטף אותי, הוא נמצא בכל דבר בי , בכל מקום. חברה מתקשרת לספר שהרופאה בטיפת חלב לבשה אנדי ואירן. בשיעור שני בקורס אדלר הבחורה שישבה לידי הגיעה לבושה סוודר אפור מחורף 2015. ברמזור האדום בכיכר רבין, מישהי על אופניים לובשת סריג קימונו שחור לבן, הפריט האייקוני שלי, מקולקציית חורף 2012.

המקצוע הזה נשמע מלא זוהר וריגוש. אך בעצם טומן בחובו עבודה קשה. הרבה לילות בלי שינה, הרבה תקוות, הרבה מחשבה, חיפוש השראה בלתי פוסק גם בדברים הקטנים. צריך לחשוב על קיץ שעדיין חורף בחוץ, לחדש, לגוון, להפתיע, לסחוף אחריך. להבין שהבגד שאני מעצבת, מקבל חיים משל עצמו ויכול לשנות את חייו של הלובש אותו.

אנדי ואירן כבר קצת עזב את הקן. עכשיו שהוא כל כך גדול ובוגר אני לפעמים מתגעגעת לימי ינקותו, מתענגת על הזיכרון שהיה פעם צעיר, שטרם למד ללכת, אבל לרוב אני כל כך שמחה בבגרותו. אנדי ואירן נמצא בכל מקום, הפך לגדול ממני ואולי עוד מעט יפרוש כנפים, אין לדעת…

www.andyveeirn.com