הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 315

החל מספטמבר 2011

ג’ונתן פראנזן בספר מסות על החיים בעידן הדיגיטלי שבו הולך ונעשה קשה יותר סתם להיות לבד

06/01/2018

ביקשתי את הספר לסקירה בגלל השם המסקרן: איך להיות לבד. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי להיות לבד, אבל גם הבנתי מהר מאוד שרוב האנשים מסביבי מפחדים מזה משום מה: מפחדים להיות עם עצמם.

גילוי נאות: לא קראתי את חרות ואת התיקונים – הרומנים ה”נחשבים” של פראנזן, ואת טוהר שלו לא מאוד אהבתי. הוא נראה לי ארוך מדי, טלנובלי מדי ואפילו קצת טרחני. באופן כללי אני מחבבת יותר את הג’ונתן השני, חברו ספרן פויר. אך כאן הופתעתי לטובה.

הפרק המעניין ביותר הוא המסה על הזכות לפרטיות (סוויטה אימפריאלית). פראנזן טוען שם שהבהלה שלנו לפרטיות מבוססת על הנחה שגויה שיש לנו היום הרבה פחות פרטיות מבעבר. בדיוק להפך: בעבר אנשים גרו בעיירות קטנות ובכפרים שבהם כולם הכירו את כולם וידעו מה כל אחד עושה. כיום רובנו חיים בערים גדולות ואנונימיות. אנחנו ממש טובעים בפרטיות. למי היה פעם חדר לבד?

הבעיה לדעתו אינה מחסור בפרטיות (המסה נכתבה לפני שכולנו הסתובבנו עם סמארטפונים), אלא להפך: לא המרחב הפרטי מצוי בסכנה אלה המרחב הציבורי! – “הפרטיות נסמכת על הציפייה לאי-נראות, ואילו הציפייה לנראות היא-היא שמאפיינת את המרחב הציבורי. שאיפתי לפרטיות מטרתה להרחיק את הציבור מתחומי הפרטי, אך גם להרחיק את הפרטי מהציבורי”.

אם תחשבו על זה רגע, תבינו כמה זה נכון: אי אפשר היום לנסוע ברכבת מבלי להיחשף לשיחות של אנשים על הדברים האינטימיים ביותר; אי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע על סטיות של פוליטיקאים או לצפות במערכות יחסים פרטיות מרוחות על המסך בתוכניות הריאליטי.

מה שפעם היה מרחב ציבורי מוגן, נפרץ היום בגסות על ידי עניינים פרטיים. המרחב הציבורי האמיתי הוא שנמצא היום בסכנת הכחדה והמקום היחיד שבו עדיין נשמרים פחות או יותר כללים ברורים של הפרדה בין האישי לציבורי הוא מקום העבודה. רק שם יש עדיין קודים של התנהגות שלא מעודדים חשיפה אישית.

פראנזן מצר על היעלמותם של מרחבים ציבוריים שבהם אפשר להציג פן ציבורי. בעיניו זהו צורך בסיסי לא פחות מהצורך במרחב פרטי שבו אפשר להסיר את המסכות: “אנחנו זקוקים הן לבית שאינו מרחב ציבורי הן למרחב ציבורי שאינו בית”.

franzenalone1

(בתמונה: פראנזן עם רפי וספגטי של אילנה זפרן)

עוד מסה שתדבר בעיקר לסופרים ולאנשים שעוסקים בכתיבה, היא המסה למה לטרוח? שפורסמה במקור במגזין הארפרס ב-1996 ויצרה סערה בביצה הספרותית בארה”ב. פראנזן כותב שם על היאוש שלו מהרומן האמריקאי ובעיקר שואל את השאלה: איך אפשר לכתוב רומנים גדולים וחשובים על המשבר בתרבות, בעידן שבו לקוראים יש פחות ופחות זמן לקרוא וחלק מהמשבר הוא עצם חוסר היכולת לעסוק בתרבות?

שכבת הקוראים הרחבה הולכת ומידלדלת: אנשים שפעם היה להם זמן לקרוא 25 ספרים בשנה קוראים היום בקושי 5. מי שנשאר הם הקוראים ה”עמידים” – אלו שקוראים כי אין להם מנוס. כי הם פשוט חייבים את זה לעצמם.

מי שעזרה לו להתמודד עם התסכול ולהבין למה הוא טורח לכתוב ספרים, היא חוקרת בשם שירלי ברייס הית’ שחקרה את קהל היעד של הספרות בארה”ב. הית’ מצאה שכדי שאדם יתעניין בספרות צריכים להתקיים שני תנאים: 1. יהיה לו דגם חיקוי שיקנה לו הרגלי קריאה (הורה, מורה, חבר), ו-2. יהיו אדם או קהילה שהוא יוכל לחלוק עמם את התחביב הזה.

הית’ גם מדברת על סוג מיוחד של קוראים: הקורא המבודד חברתית. הילד שכבר מגיל צעיר מרגיש שונה מסביבתו. הדו שיח החשוב ביותר של קוראים אלו מתנהל עם סופרים. הסופרים נעשים לקהילה שלהם.

לא מדובר על ילדים אנטי-סוציאליים. גם אם בגיל מבוגר יותר הילדים הללו יתחברו לאנשים אחרים וייצרו חברויות משמעותיות – בשלב זה או אחר הם ירגישו “רצון לא נשלט ומעורר אשמה לשבת לבד ולקרוא כדי להתחבר שוב לאותה קהילה”.

לקוראים אלו, אומרת הית’, יש גם סיכויים גבוהים להפוך לסופרים בעצמם: “אם כתיבה הייתה אמצעי התקשורת בקהילה של ילדותך, הדעת נותנת שגם בבגרותך תמשיך לראות בכתיבה כלי חיוני לתחושת השייכות שלך”.

יש לי הרגשה שהרבה אנשים כותבים מהנהנים כרגע בהסכמה. הקריאה והכתיבה מאפשרות לרבים מאיתנו להיות לבד – אבל בלי להיות בודד.

עוד מסות מומלצות בספר: הקורא בגלות (על התחרות על זמנם של קוראים בעידן המדיה: פראנזן חוזה שם ב-1995 דווקא את חיזוק מעמדה של הקריאה כתוצאה מהמהפכה הדיגיטלית); אבד בדואר (סיפור הקריסה של הדואר הציבורי בשיקגו בשנות ה-90: תסתכלו עליהם ותראו אותנו עם דואר ישראל ב-2017…); ו-עיר ראשה (על החשיבות של ערים גדולות שמאפשרות תחושה של זרות ולמה דווקא בערים כאלה אנחנו מרגישים לפעמים הכי בבית).

בקיצור: מומלץ! “ספרות פירושה לקחת את מה שהעולם השליך לצד הדרך וליצור ממנו יופי.”

ג’ונתן פראנזן, איך להיות לבד, מאנגלית: מרינה גרוס לרנר, עם עובד, 2017.

ביקורת שכתבתי פעם על טוהר של פראנזן

עקבו אחריי גם בפייסבוק או בבלוג מילים שענת

מתעניינים בחינוך מותאם למאה ה-21? אני כותבת גם באתר אמי”ת גוגיה: הבית לחדשנות בחינוך

franzenalone

 

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה