הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 321

החל מספטמבר 2011

געגועים לשביל ישראל וביקורת על ספר חדש – WILD מאת שריל סטרייד – שמצטרף לז’אנר ההולך וצובר תאוצה של ספרי ריאליטי מרתקים.

04/04/2013

בשנת 2006, אחת השנים ההזויות בחיי (שאולי עוד אכתוב עליה כאן פעם), טיילנו במשך שנה בקטע הצפוני של שביל ישראל. כל שבועיים-שלושה יצאנו לסופשבוע ארוך, עם ילד אחד על הגב ועוד שלושה אמיצים (אז בני 12, 10 ו- 6) וצעדנו בהמשכים מקטעים של כ- 20 ק”מ מדן ועד התבור. לכן שמחתי לקבל ממועדון הקוראות של סלונה את הספר WILD.

ארבע שנים לאחר שאימה האהובה מתה מסרטן, משפחתה הקרובה התפרקה לגורמים, הליך הגירושין שלה הסתיים, וכשהיא מתדרדרת עוד ועוד מכל בחינה אפשרית, שריל סטרייד מחליטה לברוח מהבוץ שאליו הכניסה את חייה, ולצאת לצעידה של כ- 1700 ק”מ בשביל הרכס הפסיפי.

הפק”ט – שביל הרכס הפסיפי – הוא האמ-אמ-אמא של שביל ישראל הקטן והצנוע שלנו. מדובר בשביל שאורכו המלא מעל 4000 ק”מ, והוא משתרך במערב ארה”ב מגבול מקסיקו ועד גבול קנדה. מסעה בן 100 הימים של שריל מתחיל כמסע אֶבֶל על אימה. הקשר בין השתיים היה כל כך עמוק, והפרידה שלהן כל כך פתאומית ואלימה, שנדמה שכל עולמה התרסק. רק כך אפשר להבין את היציאה שלה לשביל, ללא ניסיון בתרמילאות וללא ידע מספיק על גודל המשימה שלקחה על עצמה, שכרוכה בהתמודדות עם חיות טרף, נחשים ארסיים, מחסור במים, תנאי מזג אוויר קיצוניים, שלפוחיות ברגליים וכדומה.

בעיניי זהו ספר לתרמילאים, לאוהבי סרטי הרפתקאות ולחובבי ריאליטי, ולאו דווקא לאנשים שמחפשים העצמה אישית או גילוי עצמי (כפי שמשתמע מהכותרות שהודבקו על הכריכה ומההשוואה ל”לאכול, להתפלל, לאהוב” שאין כל דמיון בינו לבין WILD). הוא מסופר בכנות מעוררת התפעלות, וגורם לך להתאהב לא רק בגיבורה עצמה, אלא גם בדמויות המשנה ומעל לכול בטבע ובנוף:

“הדבר שדחף אותי וכל טייל אחר למרחקים ארוכים, הלאה בימים האומללים ביותר… לא היה לזה שום קשר לציוד או לנעליים או לאופנות תרמילאות או לפילוסופיות של כל עידן שהוא, או אפילו להגעה מנקודה א’ לנקודה ב’. זה היה קשור אך ורק בהרגשה הנלווית להימצאות במרחבים. בהרגשה הכרוכה בצעידה של קילומטרים ללא סיבה מלבד לחזות בהצטברות העצים וכרי הדשא, ההרים והמדבריות, הנחלים והסלעים… החוויה הזאת הייתה מהותית ורבת עוצמה… זה מה שאני ידעתי עוד לפני שידעתי את זה באמת, לפני שיכולתי לדעת עד כמה באמת קשה ומפואר יהיה הפק”ט, עד כמה ינפץ אותי השביל ויגונן עלי” (WILD, עמ’ 243).

כשספר על הליכה בשביל מתורגם לעברית, עולה מיד ההשוואה עם “אישה בורחת מבשורה”. אבל במקרה של WILD ההשוואה מופרכת לחלוטין. אמנם גם כאן הגיבורה צועדת בשביל ותוך כדי כך מספרת על חייה בעבר, אך הפרופורציות הפוכות לגמרי. אם אצל גרוסמן השביל אינו אלא שלד שסוחב עליו את הסיפור ה”אמיתי”, הרי שכאן השביל הוא הוא הסיפור. נכון, בדרך אנחנו נחשפים גם לעברה של ההולכת בו, אבל נדמה שהשביל הוא הגיבור האמיתי.

מה שיפה בספר הזה הוא שהמחברת מצליחה לא ליפול למלכודת הדביקה של המסע-הרוחני-המטהר החביב כל כך על ספרי “שנה את חייך במחיר קניית הספר שלי”. המסע שלה אינו רוחני כלל. זהו מסע פיזי קשה ומתיש. רוב הטקסט מתאר את ההתמודדות הטכנית עם קשיי הדרך. מרכיב חשוב נוסף הוא המפגש עם מטיילים אחרים. אמנם את המסע היא עורכת לבדה (יש ימים שלמים שבהם היא אינה רואה איש), אבל בכל זאת בחניוני הלילה שבסופי המקטעים נוצרת היכרות עם צועדים אחרים ועם מקומיים המתגוררים בסביבה.

דודו טסה שר “בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור – אז אני רץ”. נדמה שלכל אחד ואחד מההולכים בשביל יש איזה חור בלב, והוא צועד בתקווה למלא אותו. למרבה הפלא, הבשורה הנחשפת בשביל מעוררת אמונה מחודשת באפשרות שיצר לב האדם טוב בבסיסו. שריל נתקלת שוב ושוב בטוב ליבם של זרים: “למרות הקושי המטריף את הדעת על השביל, לא עבר כמעט יום שלא טמן בחובו משהו ממה שנקרא ‘פלאי השביל’ – תקריות מתוקות ולא צפויות שבלטו כהפוגה מאתגרי הצעידה” (עמ’ 272).

ההולכת בשביל אולי שרוטה, אומללה עד כאב ולעתים תכופות נוהגת בחוסר אחריות משווע, אך השביל חכם מן ההולך בו, והוא מוביל אותה בבטחה. כל מי שצעד אי פעם בשביל ישראל מכיר את התחושה ומתגעגע אליה.

קישור לדף של מועדון הקוראות

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה