הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 314

החל מספטמבר 2011

ספר קורע לב על התמודדות עם אובדן, מתוך תפיסת עולם דתית אדוקה. הביקורות מהללות (בצדק), אבל משהו בכל זאת הפריע לי.

17/11/2015

איזי ברדלי 2

את המשפט הזה אומר איש מבוגר ולמוד צער, שאין לו תפקיד מרכזי בספר שיר לאיזי ברדלי. אבל יש לו משמעות גדולה בספר. הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הזה, ורובן התייחסו לקהילה המורמונית שהסופרת היתה חלק ממנה עד ש”חזרה בשאלה” עם התבגרותה ועל ההזדמנות שהיא נותנת לקוראים להציץ לתוך חיי היום-יום של קהילה סגורה ומיוחדת זו (מומלץ לא לוותר על אחרית הדבר שכתב תומר פרסיקו למהדורה העברית ועוסקת בדיוק בזה). הביקורת שלי מתמקדת בהיבט אחר של הספר, אולי בגלל שענייני האמונה והקונפליקט עם אלוהים לא מעסיקים אותי באופן אישי.

ילדה קטנה מתה בפתאומיות. משפחת ברדלי, שהיתה עד אותו רגע סתם עוד משפחה רגילה בקהילה המורמונית, נאלצת להתמודד עם האסון. כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם מותה של איזי בדרך אחרת, בהתאם לאופיו ולגילו. אבל הדמות שסביבה פועם הכול היא אם המשפחה, שברגע מסוים נכנסת למיטתה של הבת ומסרבת לחזור לשגרה ולהמשיך בחיים כרגיל, כאילו דבר לא קרה. היא לא קמה יותר להכין סנדביצ’ים ולשלוח את הילדים לגן ולבית הספר. היא לא מנקה את הבית, לא מכבסת ולא מבשלת. היא לא משתתפת בפעילות הקהילתית ולא מתייצבת בכנסייה. שום דבר.

המצב הזה מערער את שיווי המשקל של המשפחה, שבו לכל אחד יש תפקידים מוגדרים: האישה אחראית על הבית ועל הילדים, והבעל פעיל בעיקר מחוץ לבית ומשמש בתפקיד ציבורי בקהילה. אבל מה קורה כשאמא פתאום מפסיקה לתפקד? מה אם היא מסרבת לשחק את הדמות שהחברה מצפה ממנה לשחק – לזכור שיש לה עוד 3 ילדים חיים בבית, ולהתמקד בהם ולא באבל על הילדה שנפטרה?

רוב הטיפול בבית ובאחים הצעירים נופל על הבת הבכורה, אבל גם הבעל נאלץ להתמודד עם חלק מהמטלות. וממש מביך לראות עד כמה הוא חסר אונים בנוגע לעניינים פעוטים בחיי היום יום של ילדיו, כאילו לא היה נוכח שם קודם מעולם. נדמה שהתסכול של האם על חוסר המעורבות של האב בחיי המשפחה היה כל כך גדול (מה שעולה בבירור מהפרקים הפותחים את הספר, סביב יום הולדתו של אחד הבנים), עד שבמידה מסוימת האסון שפקד אותם הוא ההזדמנות היחידה שלה למרוד. אלא שאת הזעקה שלה היא לא משמיעה בקול. היא שותקת אותה. תוך כדי כך, הילדים מנסים כל אחד בדרכו מכמירת הלב לתת משמעות לתוהו-ובוהו הזה שנפל עליהם פתאום, עד שכל מה שמתחשק לכם זה לחבק אותם ממש ממש חזק.

הספר כתוב נהדר והתרגום המצוין של שי סנדיק שומר על האיזון העדין שיש בכתיבתה של קריס בריי בין עצב תהומי להומור וחמלה. הבעיה שלי עם הספר היתה שהרגשתי שהמחברת פחדה ללכת עד הסוף. היא פחדה לתת לגיבורה שלה לצמוח, להתעמת עם בעלה ועם החברה על חלוקת התפקידים הלא-שיוויונית בין נשים לגברים בקהילה. כי המסר של הספר הזה, בסופו של דבר, הוא שאין ברירה – החיים הם כפי שהם וזה מה שיש.

צריך לחזור לחיים, זה ברור. אבל אולי לא חייבים לחזור כל כך מהר לשגרה. ובוודאי שלא מוכרחים לחזור לאותם חיים כפי שהיו לפני האסון. לא כשבחיים האלה היו כל כך הרבה תסכול וחוסר צדק. כל כך הרבה ויתור. סביר להניח שבחיים האמיתיים אין לאישה כזו הרבה אפשרויות מלבד לנהוג באומץ, כפי שנאמר בציטוט שהבאתי בהתחלה. אבל בשביל מה יש ספרות אם לא בשביל להעיז ולהציע אופציות אחרות?

איזי ברדלי

קריס בריי, שיר לאיזי ברדלי, מאנגלית: שי סנדיק, הוצאת סנדיק ספרים.

שורה תחתונה: תקראו, תקראו. והרבה טישו.

לחצו על עקבו אחרי (למעלה משמאל) כדי לקבל עדכונים במייל

מוזמנים גם לאתר שלי, ענת שפירא-לביא, ולבלוג אמא רצה.

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה