הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 314

החל מספטמבר 2011

קטעי מכתבים שכתבה סבתא שלי, כרמלה בר לבית ברסלר – הגננת של כפר-גלעדי – שהאמינה שילדים לא צריכים שיתעסקו איתם באופן מיוחד, כי החיים עצמם הם בית הספר הטוב ביותר.

06/12/2012

בימים אלו ימלאו שנתיים למותה של סבתא שלי, כרמלה בר. לאחר מותה פתחנו תיק ישן ובו עשרות מכתבי אהבה שהיא וסבא חיים כתבו זה לזו בשנים 1944 – 1945, בשעה שהוא שירת בבריגדה והיא חיכתה לשובו בכפר-גלעדי. באותן שנים היא הייתה גרושה צעירה עם ילד קטן. זמן קצר לאחר פגישתם נשלחו חיילי הבריגדה לחזית באיטליה. אהבתם נשמרה ולובתה בזכות המכתבים שכתבו זה לזו במשך כשנתיים, כמעט מדי יום.

באותן שנים עבדה סבתא כגננת בכפר-גלעדי. מי שמכיר את הספר הנהדר של מיריק שניר עוגת גזר, מכיר גם קצת את סבתא שלי, שכן היא הייתה אותה גננת שנתנה לילדים להכין בעצמם את העוגה, ולא עצרה בעדם גם כאשר טעו ושכחו להכניס סוכר…

עוגת גזר

העובדה שאיפשרה לילדים לטעות אינה מקרית. במקומות רבים במכתביה היא שבה ומדברת על התפיסה החינוכית שלה, שהיום אולי הייתי מגדירה אותה כמעין Unschooling בתוך מערכת החינוך. סבתא האמינה שילדים צריכים ללמוד מתוך חוויות היום-יום, מיוזמתם שלהם, ועל פי מה שמעניין אותם. כך למשל היא כותבת על בנה באחד המכתבים:

חֶמִיק חזר הרגע מן הדיר. הוא כל-כך חי את חיי הדיר, ובהיות וימים רצופים ירד גשם והוא לא בילה עם העדר הרי שהערב הוא נחפז לשם. בא שופע רשמים. נרגש על שמשה קרימקר אמר לו שהוא יהיה הרועה הטוב ביותר כי הוא מכיר את כל הכבשים ובניהם. עתה יושב הוא וסופר – ספר כבר עד 109 וכאן התקשה. אך זה בכלל הפתעה עבורי שהוא יודע כל כך הרבה מבלי שאני אִמָנְתִי אותו בחדר [הכוונה כאן לבית ההורים, שכונה אז בקיבוץ 'חדר' – ע"ש]. הוא פשוט קלט זאת בין ילדי ביה”ס ובדיר וכו’. ולהבדיל מילדים אחרים שמקבלים שפע של ‘התפתחות’ בחדר, הרי שהוא מתפתח בעצמו מבלי אשר אני מכניסה לו משהו. בכל-אופן זו היא מחשבתי: כך צריך להתפתח ילד. עליו לקלוט בעצמו מהסובב אותו. (22.1.44)

וכך גם עולה ממכתב שבו היא מתייחסת לטיוליה עם הילדים בגן:

ערכתי היום טיול נעים עם הילדים. ירדנו לחורשות שע”י הדרדר ויש לציין שיפה שם. החורשות גדלו ויש הרגשה שהנך מבודד מעולם ומלואו, ומוזר כאשר פתאום מבחינים מבין סבך העצים שהכביש הנו קרוב. גם פרחים לרוב שם. שפע כלניות בגוונים שונים. אף רקפות מזדקפות מבין הקוצים. והן זקופות וגבוהות מאוד בפינות הצל כאן. אכן יפה לראות כיצד מתימרות הן למצוא את השמש. כל כך ברור והיטב הבינו הילדים את חוק הטבע הזה כאן. ועוד גן היה בחורשה. וקראנו זה לזה בקריאות יער. וחפשנו וצהלנו. (14.1.45)

הילדים פשוט נהנים וצוהלים בחיק הטבע, אבל ברור לה שזהו המקום הנכון ביותר ללמוד ולהבין את חוקי הטבע – לא בכיתות סגורות עם עזרים טכנולוגיים משוכללים, לא בהרצאות והסברים. רק באופן חווייתי, בשימוש בכל החושים, ובעיקר: בצחוק ובהנאה.

במכתב אחר היא מספרת כיצד חברתה מנסה לשכנע אותה ללכת ללמוד חינוך באופן רציני ו”מדעי” יותר, כדי לשפר את כישוריה המקצועיים:

אני תמיד חשתי את עבודתי החינוכית כהנאה אמנותית. עובדת אני מתוך אינטואיציה ויש הרבה דברים הנאמרים בספרי פסיכולוגיה או בהרצאות הנראים לי כפשוטים מדי, כמובנים מאליהם. ואני על פי רוב בהרצאות כאלה משקיפה בחיוך על פניי אל כל המקשיבים, ובייחוד על הרושמים בצימאון כל מילה ומילה. אין זו יהירות מצדי, אך מבינה אני בחוש מסוים את נפש הילד. וכל מיני אנשים העושים מטעמים ומחטטים בעניינים אלה נראים לי כחולניים. אל תחשוב חלילה שהנני מבטלת את כל יודעי דבר. חלילה לי. אך רציתי עד כה לחיות פשוט בעבודתי. לא לעסוק בה, אלא לחיות בה. (27.6.45)

ואחרון חביב, קטע מקסים שמוכיח עד כמה באמת היה לה אותו “חוש מסוים” – אותה אינטואיציה להבין ילדים, להציע להם חיבוק ויחס חם, אך לא להפוך אותם למרכז העניינים, ובעצם להמשיך כל הזמן לעסוק בענייניה שלה, ובמקרה הזה לכתוב לאהובה שבמרחקים:

לפני שבוע הגיעו למשק ילדי פליטים. בחלקם מאיטליה ובחלקם ממרוקו. אין איש מבין לשפתם. נכנסתי היום לבקרם ולהכירם, והנה ישבו שתי בנות ובוכות הן בקול בכי עז. מתגעגעות הן הביתה… נגשתי אליהן. הזמנתין בלי מלים לחדרי. הן התרגשו והסתודדו. נתתי להן ספרים ומשחקים, שחקו הן בהתלהבות במשחק הפנינים והמוזאיקה. פניהן קרנו והן התעודדו. הוקל להן, ואתן גם לי… אני יצור משונה, נכון? השכנים כבר מתלוצצים על חשבוני שתמיד יש לי בחדר לפחות חצי תריסר ילדים… אך בובי ילדים אינם מפריעים לי…. אינני מתעסקת עמם באופן מיוחד. אך נעימים הם לי באווירת החדר. נותנת אני לכל אחד דבר מה לעסוק בו, ואני בשלי… וכך טוב לי. שקט בחדר, אם-כי שוכנים בו גם עתה חמישה ילדים… הבנות תופרות שמלות לבובות. חֶמי ושִפיק מדפדפים בספר, ואני אתך…. (7.7.45)

כרמלה בר

כרמלה בר, 1918 – 2010

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה