הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 320

החל מספטמבר 2011

מה קורה כשמזמינים ילדים בכיתה ג’ לכנס אמיתי של מבוגרים על ספרות ילדים?

08/11/2012

השבוע השתתפתי בכנס ראשון מסוגו: על הכאן ועכשיו – כנס הפנקס לספרות ילדים. הפנקס הוא כתב עת מקוון מקסים ואינטיליגנטי, שנוסד ונערך בידי שני צעירים אופטימיים, מוכשרים וחפים מכל ציניות – יותם שווימר (מבקר ספרות) ותמר הוכשטטר (מאיירת). אחרי תקופה של פעילות מבורכת ברשת, הם העזו לצאת החוצה, ויזמו – בשיתוף עם חנות הספרים המיתולוגית סיפור פשוט - כנס משובח שהתקיים במֶדיָטק בחולון, ובו הרצאות, דיונים ופאנלים שעסקו בהיבטים שונים של ספרות ילדים.

לא הייתי מזכירה את הכנס הזה כאן אם לא היה מתרחש בו מעשה חתרני ממש: באמצע האולם נשמרה שורה לכיתה ג’ שלמה מבית ספר מסוים בתל-אביב. כן, כן, זו לא טעות: מדובר בכנס של מבוגרים העוסק בספרות ילדים, ובקהל יושבים – ילדים. ילדים אמיתיים! זה היה כל כך מפתיע ומקורי, עד שלא היה כמעט אף דובר בכנס שלא התייחס לעובדה הזו במשפט או שניים.

אני מניחה שהיו כמה מהמרצים שהיו נבוכים קצת לדבר על הילד ועל האופן שבו הילד תופס את הסיפור בעוד ילדים ממשיים יושבים ומקשיבים להם, אך מעבר לכך, לא הייתה שום התייחסות מיוחדת לנוכחותם של הילדים בקהל: לא הכינו עבורם סדנאות מיוחדות, לא כיוונו אותם להרצאות המתאימות לגילם, ולא שינו עבורם את סדר היום.

הילדים ישבו באולם כמו כל משתתף אחר, שמעו שלוש הרצאות ברצף (כשעה וחצי), אחר כך יצאו להפסקה עם כולם והתכבדו כמו כל המשתתפים האחרים בפינות הקפה, בעוגות ובבורקסים שהיו מונחים על שולחנות קטנים, שוטטו בין דוכני הספרים של החנויות הפרטיות ושל ההוצאות שבאו להציג את מרכולתן, ובאופן כללי נראו מרוצים למדי.

עקבתי אחריהם בתשומת לב רבה: לא היו שום הפרעות, לא דחיפות והצקות בהפסקה, לא התרוצצות חסרת רסן במסדרונות. שלוש בנות עמדו והכינו לעצמן תה, מזגו מים רותחים מהמיחם, הוסיפו חלב וסוכר ויצאו לשבת על הדשא בחוץ. “איך בחרו דווקא אתכם להשתתף בכנס?” שאלתי אותן, “המורָה שלנו פשוט חשבה שיהיה לנו מעניין,” ענתה אחת מהן. ואכן, מברור עם מארגני הכנס התחוור לי שאכן המורה של הכיתה – כיתת מחוננים, אגב – היא זו שיזמה את הגעתם. אחרי ההפסקה כולם נכנסו למושב השני, שנמשך שוב כשעה וחצי, וגם בו ישבו הילדים והקשיבו עם כל האחרים. באחת וחצי הם הלכו הבייתה (נו, בכל זאת, נגמר יום הלימודים).

יצא לי מספר פעמים ללוות את הילדים שלי לאירועי סל תרבות, המתקיימים באולמות תיאטרון כאלה ואחרים. אלו ארועים מאוד בלתי נעימים, בלשון המעטה, עבור ההורה הממוצע: פתאום אתה מבין שכשהילד שלך הולך להצגה עם ביה”ס מדובר בארוע מאוד לא תרבותי: עדרים של ילדים נשפכים בבת אחת מעשרות אוטובוסים, מורות ומורים צועקים עליהם להסתדר בקבוצות ולא להתרוצץ, מובילים אותם לתוך האולם, ואז עוסקים בלי הרף בלהשתיק אותם ולגרום להם לשבת בשקט (בצעקות, כמובן). פעמים רבות יש הפרעות במהלך ההצגה עצמה, גלי צחוק גסי רוח במקומות לא מתאימים, חוסר הקשבה וגילויים בלתי פוסקים של חוסר כבוד – כלפי השחקנים על הבמה, כלפי ילדים מבתי”ס אחרים, כלפי המורים, כלפי המושבים, הריפוד וכן הלאה.

שום דבר מכל זה לא קרה בחולון. מדוע? האם מדובר במקרה בכיתה של ילדים מנומסים ומחונכים באופן מיוחד? העובדה שמדובר בכיתה של ילדים המוגדרים מחוננים מפתה, אולי, לומר שכן. אבל לדעתי זו לא תשובה מספקת. הסיבה, בעיניי, היא אחרת לגמרי: העניין המכריע כאן הוא שאיפשרו לילדים האלה לצאת לרגע מהמסגרת הבית ספרית שמשחקת בכאילו, ונתנו להם לקחת חלק בחיים עצמם: הכנס הזה לא אורגן במיוחד בשבילם (שמעתי לא מזמן מחזאי שסיפר כיצד משנים הצגות או כותבים אותן מראש כדי שיתאימו לדרישות המסוימות מאוד של אדוני החינוך מסל תרבות) – אבל הרשו להם להשתתף בו כשווים לכל דבר.

לא דיברו איתם על כבוד – פשוט כיבדו אותם.
לא איימו עליהם שיהיו מנומסים – פשוט התנהגו סביבם בנימוס.
והילדים הגיבו בהתאם, והשתלבו באופן ספונטני וטבעי בסביבה.

וכל זה לא מקרי בכלל – ילדים אוהבים להרגיש חשובים. הם אוהבים להרגיש שותפים מלאים ושווי זכויות בעולם המבוגרים. הם מרגישים מתי מתייחסים אליהם ברצינות, ומתי סתם עושים כאילו. הם רוצים שיתנו להם להיות משתתפים פעילים בחיים האמיתיים – בחיים עצמם – במקום ליצור סביבם גדרות הפרדה מלאכותיות שבתוכן מתנהלת פעילות ייעודית ומבוקרת שנוצרה במיוחד עבורם. ילדים רוצים לחיות על באמת – להיות ילדים של החיים – ומוטב שזה יקרה כאן ועכשיו.

 

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה