הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 320

החל מספטמבר 2011

על האינפלציה באיבחונים, האם באמת צריך ללמוד חשבון וכתיבה, איך יתכן שיש כל כך הרבה ילדים לא-תקינים, ומה חושב על זה קן רובינסון?

25/10/2012

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק למצב האבסורדי שבו כל ילד שני במדינת ישראל יאובחן כלקוי למידה, או כמי שסובל מהפרעת קשב וריכוז. יותר ויותר הורים פונים לאיבחון (בעיקר אלה שיש להם כסף), מפני שהבינו שרק כך יוכל הילד שלהם לקבל הקלות, שיעזרו לו לעמוד באתגר האימתני של בחינות הבגרות.

באנגלית יש פתגם שאומר: If it ain’t broke, don’t fix it . והשאלה שאני מבקשת לשאול היא: האם באמת כל הילדים הללו שבורים, שכל כך הרבה גורמים מנסים לתקן אותם? (רק לשם דוגמא, כנסו לרשימה המדהימה הזו של 91 ספרים בעברית שעוסקים בהתמודדות עם לקויות למידה והפרעות קשב). האם זה יתכן מבחינה סטטיסטית שיהיו כל כך הרבה אנשים שמוגדרים כבעלי הפרעות וליקויים?

באתר של אגודת ניצן, הגוף המרכזי שמסייע היום לבעלי לקויות, כתוב כך: “ילדים עם לקויות למידה הנם לרוב בעלי פוטנציאל שכלי ממוצע ומעלה, אשר מתקשים באחת או יותר מן המיומנויות האקדמיות: קריאה, כתיבה, כתיב או חשבון.”  מדובר אם כן בילדים רגילים. ושימו לב: אין להם בעיה ללמוד איך להשתמש בסכין ובמזלג, לאפות עוגת גבינה עם פירורים או לשחק במשחק רשת אינטראקטיבי. אין להם גם בעיה ללמוד שחייה או לרכב על אופניים. הם מתקשים בדבר אחד – מיומנויות אקדמיות. בואו נפרוט את זה לפרוטות:

חשבון: לכל אחד היום יש מחשבון בטלפון הנייד שלו. כל בעלי המקצוע שהיו אצלי לאחרונה חישבו בסמארטפון את הסכום לתשלום + מע”מ. אף אחד מהם לא הוציא עפרון ונייר כדי לחשב את זה. גם לא הכספרית בבנק שהפקידה עבורי שני צ’קים וחישבה את הסכום הכולל שלהם.

כתיב: תוכנות מסוג השלמת המילים של גוגל ותיקון האיות של וורד פותרות היום כמעט לגמרי את הבעיה של טעויות כתיב. לעניין הביצוע הגרפי: מישהו מכם כתב לאחרונה משהו שאורכו עולה על רשימת סופר או חתימה? זה נחמד לדעת להשתמש בעיפרון או עט כדי לצייר אותיות, אבל האם זה באמת חיוני כדי להסתדר היום בעולם? הקלדה מהירה מישהו?

כתיבה: אם הכוונה כאן לסגנון, שטף ורציפות טיעונית בכתיבה, זה באמת משהו שנדרש מאוד במקצועות אקדמיים. אבל האם זה נדרש גם לבעלי עסקים, גרפיקאים, אנשי שיווק, מאמני כושר, שפים, אחיות, זמרים, מורים לגיטרה, טכנאים, מהנדסי תוכנה, גננים, אדריכלים, מעצבי אופנה, מכונאים, פיזיותרפיסטים? לא בטוח.

קריאה: כאן אני מסכימה שמדובר בדבר חשוב ביותר. אולי הדבר החשוב היחיד מבין ארבעת הכישורים שהוזכרו. ילד שאינו יודע לקרוא הוא ילד שכל דלתות וחלונות העולם סגורים בפניו. אבל אם היו מלמדים קריאה בנפרד מלימוד כתיבה, ובלי לחץ של זמן-מטרה שכל הילדים צריכים להתיישר לפיו, רק מיעוט קטן ביותר של הילדים היו מתקשים לעמוד במשימה.

בספרו המקום הנכון (The Element) מתאר קן רובינסון שיחות שערך עם אנשים מבוגרים מתחומי עיסוק מגוונים, שהמשותף להם הוא העובדה שהם עוסקים במשהו שהוא התשוקה האמיתית שלהם. רובינסון בוחן בעיקר את השאלה כיצד השפיעה מערכת החינוך על יכולתם לזהות מהם הכישורים הייחודיים שלהם. התשובה מביכה למדי: כמעט כולם טוענים שאיש במערכת החינוך לא זיהה את הפוטנציאל שלהם (למשל, אף אחד לא שם לב שלפול מקרטני יש כישרון מוסיקלי, אף אחד לא שם לב שיוצר הסימפסונים יודע לצייר).

הסיפור הפותח את הספר הוא סיפורה של ג’יליאן לין. בגיל 8 המורים בבית ספרה כבר היו מיואשים – היא לא הצליחה לשבת בשקט בשיעורים והפריעה למורה ולילדים. המורים חשבו שיש לה ליקוי למידה ורצו להעבירה לבי”ס מיוחד. וכך מתאר זאת רובינסון בהומור הבריטי השנון שלו: “כל זה התרחש בשנות השלושים של המאה ה-20. אני משער שכיום היו קובעים שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז ומפעלתנות יתר, והיו נותנים לה ריטלין… אך מגפת ה- ADHD עדיין לא הומצאה באותה תקופה, המצב הרפואי המסוים הזה לא היה זמין, אנשים לא ידעו שהם עלולים ללקות בו ולכן נאלצו להסתדר בלעדיו”.

ג’יליאן נשלחה לפסיכולוג שימליץ מה לעשות בה. במשך כ-20 דקות שוחח עם אמה והתבונן בילדה. לאחר מכן יצא עם האם למסדרון, כדי לראות מה עושה הילדה כשהיא לבדה. בחדר הושאר במקרה רדיו פתוח והילדה התחילה לרקוד. לאחר כמה דקות נוספות אמר הפסיכולוג לאם: “גברת לין, הילדה שלך לא חולה. היא פשוט רקדנית. תרשמי אותה לבית ספר לריקוד.” ג’יליאן לין הפכה לרקדנית ולכוראוגרפית מצליחה (הכוראוגרפיה של מחזות הזמר Cats ופנטום האופרה, למשל, היא שלה). כמה רקדניות מחוננות כמוה מסוממות היום בתרופות מדכאות פעלתנות-יתר?

רובינסון לא טוען שבכל אחד מאיתנו מסתתר רקדן או אמן מחונן. בכלל לא. הוא רק מראה כיצד מערכות החינוך כושלות בדבר החשוב ביותר: לעזור לילדים להכיר את עצמם וללמוד לזהות מהם הצדדים החזקים שלהם. מהר מדי מכריחים את כולם לצעוד בשביל צר של מקצועות הממוקדים ביכולות מילוליות ומספריות, ומתעלמים מאינספור כישורים אחרים שהמוח והגוף האנושי מכילים בתוכם. ומי שהכישורים שלו אינם מתאימים לדרישות השרירותיות הללו, נאלץ לחוות את עצמו כלקוי, בעל הפרעה, זקוק לתיקון. אמנם עם כל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר נפוץ, עד שבקרוב מי שלא עבר איבחון ירגיש מנודה וחריג, אבל בכל זאת - איזה בזבוז.

robinson2

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה