הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 320

החל מספטמבר 2011

זכרונות ממוצאי-שבת אחד ארור לפני 19 שנים.

04/11/2014

באותו מוצאי שבת ארור חזרנו מביקור של סופ”ש אצל ההורים בצפון. חשבנו לרדת לת”א לעצרת השלום, אבל היינו אז סטודנטים בירושלים, עם תינוק בן שנה. דיברו על סכנה לפיגוע, על צפיפות, על המוני אנשים – אז ויתרנו. צפינו בעצרת בטלוויזיה.

באותם ימים גרנו במעונות האסבסטונים בהר הצופים – מעונות שבהם הקירות היו בעובי של נייר.
בקיר הצמוד לשלנו גר אז זוג נחמד מהמגזר הדתי-לאומי. גם המקלט שלהם עבד בצד השני של הקיר.

העצרת היתה נפלאה – המוני אנשים אכן באו לתמוך בתהליך השלום. האווירה היתה מחשמלת.
דיווחים שוטפים בערוץ 2 דיברו על עשרות אלפי משתתפים.

ופתאום – יריות.

אבל לא של מחבל, כפי שחששו. אלא של סטודנט. אחד משלנו.
“ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה,” אומר איתן הבר מתוך המקלט,
ואנחנו – שני הזוגות, כל אחד בצד שלו של הקיר – שותקים.
חוששים לדבר. לא יודעים מה להגיד. מודעים עד כאב לשתיקה שלנו  ושלהם.

למחרת בבוקר יצאתי ממעונות הסטודנטים לקמפוס הר הצופים. המסדרונות היו ריקים. כמעט אף אחד לא הגיע – לא מרצים ולא סטודנטים – למרות שלא ניתנה הוראה מפורשת לביטול הלימודים. אנשים פשוט היו בהלם. קיוו להתעורר ולגלות שהכול היה רק חלום רע.

הנה סרטון שמסכם את המַאניה האדירה של העצרת, ואת הדיפרסיה הבלתי-נתפסת שלאחריה.
זה יגזול כמעט 8 דקות מזמנכם, אבל פעם בשנה מותר לעצור לרגע ולהיזכר:

embedded by Embedded Video

מבחינתי, ב- 4.11.95 מתה מדינת ישראל.
על חורבותיה מוקמת בימים אלו ממש מדינת יהודה:
מדינה קיצונית, אלימה, מושחתת, מדינת ה-”אני ואפסי עוד”.
מדינה שהופכת לאט-אבל-בטוח ליותר יהודית ופחות דמוקרטית.
מדינה שבה אנשים רבים מדי מתייחסים אל החוק כאל המלצה בלבד,
ופועלים על פיו רק כשהחוק מסתדר, במקרה, עם מה שהם ממילא רוצים לעשות. 

קו ישר מחבר בין הרצח ההוא לבין אירועים אלימים שמתרחשים פה כל הזמן.
קו ישר שעשוי מחינוך לקוי, מאוזלת יד של השלטון, ומשילוב טרגי של יהירות, הזנחה והעלמת-עין.

במובן מסוים, אנחנו עדיין בפוסט טראומה. לא באופן אישי אולי, אבל כקולקטיב שמחפש לעצמו כיוון.

מדינה שלמה בפוסט-טראומה. כבר 19 שנים. ועכשיו מה?

יצחק רבין הנאום האחרון - YouTube.pdf

מוזמנים לעקוב אחריי גם בפייסבוק וב- Pinterest

 

 

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה