הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא... +עוד

סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 301

עוקבים: 130

החל מספטמבר 2011

תגובה לטור של דנה ספקטור: ביער ביער (מוסף 7 ימים של ידיעות, 23.9.11)

27/09/2011

לרוב אין לי סבלנות לקרוא את הטור השבועי של דנה ספקטור, אבל בסוף השבוע האחרון האיור הנלווה לטור – ילדה מקופלת בתוך משהו שבאיקאה בטח היו קוראים לו “פתרונות אחסון” – משך את תשומת לבי. הטור היה קורע לב. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי – למה אנשים דעתנים ואינטיליגנטים כמו הגברת ספקטור מוכנים לשים את הילדים שלהם בפתרונות אחסון מסוג זה?

איך זה יכול להיות שאלפי מאיות, נועות ודניאלים מושמים על ידי הוריהם בגני-חובה, שבהם יש כל כך הרבה יותר מדי ילדים, וגננות עם תפישה חינוכית כל-כך שגויה? למה שהורים לילדים בגילאי 4, 5 ואפילו 6 (רחמנא לצלן) יסכימו להישאר בגן שבו חשוב יותר ללמד על המלקוש (שיגיע, מן הסתם, רק בעוד כמה חודשים), במקום לחבק ילדים עצובים ולנגב להם את הדמעות ו/או את שאריות המנגו מהפנים ומהבגדים? איך זה שהעם דורש צדק חברתי וחינוך-חינם-לגיל-הרך, אבל לא מדבר כמעט בכלל על מה יהיה החינוך הזה?

לא מצליחה להבין איך זה נמשך ונמשך ונמשך, ורוב הציבור מוכן להרכין ראש, ולחשוב שכנראה רק הילד שלו רגיש מדי, מפונק מדי, יוצא דופן מדי. והרי האמת הפוכה: היער של מערכת החינוך הישראלית הוא הבעיה, ולא הילדים המבוהלים הצועדים בו.

נכון, רוב הילדים שורדים. זהו טבע האדם – צידוק הדין והשלמה עם המציאות כדי לשרוד. והלא אפילו את המהפכה החברתית הנוכחית מובילים צעירים שכמו הנזל וגרטל, הצליחו לפזר פירורי לחם זעירים ולמצוא את השביל החוצה מן היער. מערכת החינוך המדכאת שלנו לא הצליחה לשבור את רוחם.

נכון, מתחילים להיראות פה ושם סימנים מעודדים, כמו למשל המחאה נגד התלבושת האחידה בכמה תיכונים – סוף סוף קמים בני נוער שעוד מעט ינהגו על הכביש וישמרו על גבולותינו, ומערערים על זכותו של משרד החינוך להתערב בדבר בסיסי ופשוט כמו מה ללבוש כשאתה קם בבוקר. אולי בהשפעת שיעור האזרחות הענקי שחוו בקיץ, הם מעיזים – סוף סוף!!! – להרים את הראש ולהגיד: היי, גם אנחנו כאן! ויש לנו דעה!

ובכל זאת – הייתי רוצה לקוות שיותר הורים יקחו את ההווה של ילדיהם בידיים, וישאלו את עצמם מה אפשר לשנות. ילדים קטנים לא באמת חייבים להישאר ביער לבד. גם במחיר ויתור זמני על שנ”צ וקפוצ’ינו (ואני בהחלט בעד קפוצ’ינו, שלא יהיה ספק). גן שבו ילדה יושבת לבד ובוכה ואיש לא מחבק אותה, אינו ראוי להיקרא מוסד חינוכי. לא יתכן שאנשים ימשיכו להתייחס לזה כאל רע הכרחי.

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה