הבלוג של ענת שפירא-לביא

די לחינוך

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג... +עוד

כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה ו-מדרש עשרת הדיברות. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (מילים שענת: anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (אמא רצה: momisrunning.com) מוזמנים לעקוב אחרי גם בפינטרסט, ביוטיוב ובפייסבוק: Anat Shapira Lavi ובאינסטגרם anatshapira42

עדכונים:

פוסטים: 315

החל מספטמבר 2011

איך הגענו למצב שבו הריטלין הפך למובן מאליו כל כך, גם עבור ילדים צעירים כל כך? והאם דור שלם של צרכני ריטלין הוא באמת מה שהמדינה הזו צריכה?

07/01/2014

חשבתם שאחרי דור ה-X ודור ה-Y יגיע דור ה-Z? אז טעיתם. אִמרו מעתה: דור ה-R. ריטלין, אלא מה. ברור לי שאני מכניסה פה ראש בריא למיטה חולה, אבל אין ברירה.

אני חברה בכמה קבוצות פייסבוק שעוסקות בהורות. דיונים בנושא מתן ריטלין נפוצים שם מאוד. מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש, זו האגביות הבלתי נסבלת של הדיבור על הנושא. לדוגמא, לא מזמן התקיימה באחת מהקבוצות הללו שיחה ערה בתגובה לבעיה שהעלתה אחת האמהות: הבן שלה בכיתה ג’ ומקבל ריטלין. עד שעה רביעית הכול בסדר, לדבריה, אבל בשעה חמישית ושישית השפעת הכדור חולפת ואז מתחיל הבלגן. הילד לא מצליח לשבת בשקט, לא מקשיב למורים, יוצא מהכיתה ולא חוזר וכו’. מה אפשר לעשות?

הרבה תגובות נרשמו לשאלה הזו, וכולן התמקדו בכיוון אחד: איך להגיע לשימוש יעיל יותר בתרופה, למנוע את הבלגן ולמשוך את מצב ה-בסדר עד לסוף יום הלימודים: היו הרבה הצעות לשינוי מינונים; חלק הציעו לבקש מהרופא ריטלין מסוג אחר, שמשתחרר באופן הדרגתי ושורד יותר זמן; אחרות הציעו לעבור לכדור אחר, שמחזיק את הילד ל-12 שעות; אחדות התייחסו לבעיה של חוסר תיאבון עקב השימוש בתרופה, והצורך לדחות את הארוחה העיקרית ביום לשעות הערב, מכיוון שבצהריים הילד לא רעב; והיו שהתייחסו לתופעת הריבאונד – איך להתמודד עם העובדה שלאחר שהשפעת התרופה פגה, הילד מגיב בהיפראקטיביות מוגברת, ואז אין לו יכולת לשבת בשקט ולהתרכז בהכנת שיעורי הבית.

אף אחת מהמשתתפות בדיון לא עצרה רגע כדי לתהות -

היי, חכו רגע! מדובר בילד בכיתה ג’! ילד – בן – 8! מקסימום 9!

האם השאלה באמת צריכה להיות איך להכהות את חושיו למשך שעתיים נוספות? האם חשוב כל כך מתי יאכל את הארוחה העיקרית שלו, אם במשך שעות הוא נשלט על ידי סם שמרפה את שריריו, וגורם לחוסר תיאבון? האם מישהו בכלל שואל את עצמו מה הנזק של הנונשלנטיות הזו שלפיה ההתלבטות היחידה היא איך למקסם עוד ועוד את יעילותו של הכדור?

ואולי מה שלא נורמלי בכל הסיטואציה הזו היא לא התנהגותו של הילד, שנמאס לו לשבת בכיתה אחרי 4 שעות, אלא דווקא התנהגותה של חברה שלמה, שמצפה מילדים בני 8 לשבת על כיסא בחדר סגור במשך 6 שעות ברציפות, להתבונן לכיוון אחד ולהקשיב בצורה פסיבית לדיבורים בנושאים מתחלפים, שמידת הרלוונטיות שלהם מוטלת בספק, או לכל הפחות שנויה במחלוקת?

ברור שלא. וגם אלה שחשבו את זה (כמוני, למשל) לא העזו להתערב ולקרוא המלך עירום. השימוש בריטלין הפך כבר לנורמה כל כך מקובלת, עד שאם אתה מתנגד לה, או אפילו רק מעז לשאול שאלות לגביה, אתה מיד נתפס כאדם מיושן ושמרני, או גרוע מזה – כמישהו יהיר ומתנשא שאין בו אמפטיה לסבלה של אוכלוסיית ה-ADHD.

בבתיה”ס שבהם לומדים ילדיי (במערכת הממלכתית והאלטרנטיבית כאחד) שליש עד חצי מהילדים בכל כיתה מקבלים ריטלין. הילדים שאינם על ריטלין הופכים בהדרגה למיעוט. מאז שבן ה-19 היה בחט”ב ועד היום יש נסיקה עצומה במספר המשתמשים. יותר ויותר ילדים לא מצליחים להסתגל לדרישות המופרכות של המערכת והם והוריהם נדחפים לפתרון התרופתי הזמין כל כך, מבלי שהמדינה מקדישה מספיק מחשבה להשלכות שיש לבחירה (ולבריחה) הזו על דור שלם, שגדל היום תחת השפעת תרופות.

דור שלם של ילדים שמגיעים הביתה מביה”ס, אחרי שעות של ישיבה פסיבית, ואפילו לאכול צהריים אין להם כוח. דור שלם של ילדים, שבשעות אחה”צ כשהסם מתפוגג, יוצאים לרחובות בריבאונד מטורף, מחפשים איפה לפרוק את עודף המרץ שהיה עצור בתוכם בצורה מניפולטיבית במשך היום. הורים שהיום מתמודדים עם ריבאונד של בני 6 אצלם בסלון, צריכים לחשוב מה יקרה לאנרגיה הזו בעוד 10 שנים, כשהילד יוציא אותה בגינה הציבורית, באוטובוס ובקניון. ובינתיים, בקרב בני הנוער והסטודנטים, השימוש בריטלין הופך לתו איכות שיקי ואפילו סקסי. אם אתה לא סם אתה לא קיים (ואם אביא לך מחר שטר של 200 ש”ח, תתן לי קצת מהחומר-במרשם שלך?).

והשאלה הגדולה – מי ישלם את המחיר על מכת המדינה הזו? הילדים עצמם? הוריהם המזדקנים בעוד 40 שנה? ואולי בכלל הילדים שלהם בדור הבא?

במקום למעוך כמויות אדירות כאלה מילדי דור ה-R לגודל של קפסולה-נוחה-לבליעה, הגיע הזמן לשנות את בתי הספר, כך שילדים (ומורים) יוכלו לשרוד בהם כמו שהם, בלי תרופות.

עוד מהבלוג של ענת שפירא-לביא

תצוגה מקדימה

מימון המונים למתחילים

אם יש לכם חלום, אבל אין לכם אמצעים כספיים כדי להוציא אותו לפועל - אולי עבר לכם בראש הרעיון לנסות ולממן את הפרויקט בעזרת אתרים של מימון המונים כגון...

תצוגה מקדימה

אופטימיות היא שם המשחק: ביקור בכנס ערי חינוך

קן רובינסון, סוגטה מיטרה ויעקב הכט נפגשו אתמול בתל-אביב. וזאת לא התחלה של בדיחה. בשביל מי שמתעניין בחדשנות חינוכית המשפט הזה שווה למשהו כמו: אתמול הייתי באיחוד של הביטלס. זה גם מסביר את העובדה שהפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל....

תצוגה מקדימה

אושר - לא מה שחשבתן

יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז'אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה