ביום שאחרי הקורונה – איך תיראה מערכת החינוך?

מחשבות אופטימיות מהחדר הסגור

נראה כאילו זה קרה מזמן, אבל עברו בקושי שבועיים מאז נסגרו שערי בתי הספר וכולנו יצאנו לפגרת קורונה.

בשבוע הראשון מערכת החינוך עברה את אחד מתהליכי הבזק המרתקים והמטלטלים שקרו פה ועברה בן לילה להוראה ולמידה מרחוק. אין לתאר את ההתרגשות, הבלבול, היצירתיות והסקרנות שעורר המעבר הזה. זריקת אדרנלין מטורפת!

אבל כגודל ההתלהבות גודל האכזבה: משרד האוצר סגר את הברז והבהיר לנציגי המורים שעיקר תפקידם הוא לאפשר להורים לצאת לעבוד. אם ההורים לא עובדים, אין טעם לשלם משכורות למורים. בוודאי שלא למורי היסודי שאותם נצטרך כשההורים יחזרו לעבודה בקיץ…

כבר רבים כתבו לפניי על הפספוס העצום שבהחלטה האומללה הזו. ובכל זאת יש גם צד אופטימי: את הנעשה אין להשיב!

מורים, מנהלים, הורים ותלמידים טעמו את טעמו של חינוך אחר, גם אם לזמן קצר. ובניגוד לאנשי משרד האוצר שלא מצויים בתהליכים הפנימיים שפועלים כבר מספר שנים בבתי הספר – הם הבינו מיד שקורה פה משהו גדול. שכן הם זכו להתנסות ביוזמות שעד כה היו בגדר רעיונות תיאורטיים ומילים גבוהות בלבד.

  • הם ראו למשל, שלמידה מקוונת היא אפקטיבית לא פחות מלמידה בכיתה – בעיקר כשהמורים מכירים היטב את התלמידים.
  • הם ראו שיציאה מהשגרה מעלה על פני השטח מיומנויות וכישורים שכולנו – מורים ותלמידים כאחד – לא ידענו אפילו שיש לנו!
  • הם ראו שיש כל כך הרבה תכנים ברשת, שלא חייבים להמציא את הגלגל. אפשר פשוט לבחור את מה שמתאים לצרכים שלנו.
  • הם ראו שילדים רוצים, אוהבים ונהנים ללמוד גם כשלא מכריחים אותם. או אולי בעיקר כשלא מכריחים אותם.

corona1

(Photo by Scott Webb on Unsplash)

אז מה יקרה ביום שאחרי?

כמו לכולנו, גם לי אין שמץ של מושג כמובן. אבל יש כמה דברים שאני ממש מקווה שיתחילו לקרות:

חטיבות ביניים ותיכונים יציעו לתלמידים להגיע לבית הספר רק בחלק מימות השבוע, ובימים האחרים מי שירצה יוכל ללמוד מהבית. זו דרך לא רעה לצמצם את מספר התלמידים בכיתות וליצור למידה מותאמת אישית – אחד הדגלים של משרד החינוך בימינו.

אוניברסיטאות יעודדו את הסטודנטים ללמוד חלק מהקורסים מהבית, ויכשירו מרצים להכין קורסים מקוונים ברמה גבוהה (ולא רק לתת הרצאות ב-ZOOM). זו דרך לא רעה להכניס קצת אדרנלין גם לאקדמיה.

הורים מסוימים יבינו שחינוך ביתי מאוד מדבר אליהם, וימצאו דרך לשכנע את המעסיקים שהם יכולים להמשיך לעבוד מהבית. אומנם ברשתות החברתיות שומעים כרגע בעיקר את אלו שיוצאים מדעתם, אבל אני בטוחה שיש אחרים שנהנים מאוד מהשהות המשותפת הזו עם הילדים.

בהמשך לסעיף הקודם, המדינה תבין שהורים כאלה אינם אויבים של המערכת אלא שותפים שלה, ותפתח מסגרות גמישות שאליהן משפחות יגיעו כדי להיפגש, לקבל הדרכת הורים, ללמוד וללמד יחד. משהו שבין מתנ"ס, ספרייה עירונית ומועדון קהילתי. אולי גם גמלאים יגיעו לשם, ובטוח שיקרו שם דברים מעניינים. המרכזים האלה יהפכו לאט לאט למרכזי למידה קהילתיים שיתנו מענה לכל הגילאים.

ואולי הכי חשוב: ילדים וילדות יבינו שבית הספר אינו האופציה היחידה לרכוש השכלה. כן, יש לו יתרונות גדולים – בעיקר ההזדמנות להיפגש עם חברים ולהיות בקשר עם מבוגרים משמעותיים שאינם ההורים שלהם – אבל יש המון אפשרויות אחרות ללמוד ולהתפתח.

וכשבני הנוער יתחילו לשים על השולחן את הרעיונות שלהם ללמידה אחרת, ומבוגרים יקשיבו להם וימצאו דרכים להגמיש את המערכת גם כשהיא לא במצב חירום – רק אז תתרחש פריצת הדרך. ואולי התפרצות הקורונה מזרזת את התהליך הזה, שהיה קורה ממילא תוך מספר שנים.

עוד על למידה אחרת: איך ייראו בתי הספר בסוף העשור הבא: פרויקט סלונה 2030

עוד על למידה בימי קורונה: 10 טיפים להורים ; איך מנהלים למידה בקבוצות גם דרך המחשב

מוזמנים לעקוב אחריי גם בבלוג מילים שענת או בפייסבוק

אוהבים ספרים דיגיטליים? הורידו עכשיו את הספר החדש שלי: להתחיל לרוץ 

(בתמונה: ריצת בוקר בימי קורונה – לבד בשביל הלבנים הצהובות ביציאה מהעיר…)

corona2

ענת שפירא-לביא
כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה, מדרש עשרת הדיברות ו-להתחיל לרוץ. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (momisrunning.com)