הבלוג של ענת מסינג

שבנו...היה סוף. עכשיו אנחנו עמוק בחיים, אבל מתחדשים כל הזמן, מתרעננים, עובדים קשה אך מקפידים לעשות דברים שמעניינים אותנו...ומיותר לציין, מתכננים את המסע הבא...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2013

Gim - Kita Alef

זה שבוע של סופים…ולי יש סוף קטן-גדול לחלוק, ולשחרר ממני והלאה. לכאורה זה ‘הסוף’ של טיאן, בתי…אבל, אם תשאלו אותה, היא לא חווה את זה כך, לפחות לא כלפי חוץ. אולי עוד לא הפנימה, אולי עוד תחווה את ‘הסוף’ הזה בדיליי, ואולי לא, שכן דרכה שונה מדרכי. ואילו  אני, כבר שבועיים, עומדת מול השער, כמו בשש השנים האחרונות, תחת השמש הקופחת, ודקה לפני הצלצול מתייפחת, מאחורי משקפי שמש כהים, ממש כמו הגבר שלבדו ניצב, על יד גדר של בית ספר, בשיר הנפלא של עלי מוהר ויוני רכטר – ‘כל עוד’.

לפני קצת פחות מתריסר שנים, כאשר טיאן עוד גרה במנשא, לכדה את עיני מודעה על לוח מודעות גלילי בקרן רחוב, בקצה השני של העיר. כבר שנים שלא ראיתי לוח מודעות כזה…נמחה גם הוא מן העולם, עם הפייסבוק, הגוגל והטאץ’. המודעה הזמינה את בני השש להצטרף למסלול לימודים חדש, ללימודי טבע וסביבה, ספארי וטיולים… קראתי את המודעה עד סופה, כולל האותיות הקטנות, ולחשתי לטיאן הזעירה באוזן: בינגו.

חמש שנים לאחר מכן החלטנו לעבור דירה לאגפים הדרום-מזרחיים של העיר אבל המחשבה על בית הספר “נטעים” עדין לא הנצה, המתינה רדומה לשעה הנכונה. אני דווקא זוכרת כי מצאתי ברשת שקורצ’אק הוא בית ספר לא רע, וכשנחה עלי דעתי, אמרתי לאביב, יללה עוברים. חלפה עוד מחצית השנה, ככה באמצע גן חובה, יצאתי למחקר שוק קטן, לברר מה יש לבתי הספר בסביבה להציע לי…ז’תומרת לבתי. כשחזרתי מערב חשיפה ב”נטעים”, שהרגיש ברגעים אחדים, כמו אירוע מכירות של האחים גינדי, עם מערך שיווק מפואר, ומנהלת שיכולה היתה בקלות לנהל חברת הייטק, הערתי את אביב ואמרתי לו – מצאתי.  מה שתפס אותי מכל הנאום, המצגת והבוץ עד הברכיים, העיזות בחוה וצבאי התומפסון בספארי – זו דווקא השונות. בעידן בו כולם – מוסדות מימשל וחינוך, חברות הייטק, מגזר שלישי – מעלים על נס ערכים חשובים באמת כמו מצוינות וחדשנות, ומנהיגות….  המנהלת של “נטעים” דברה על שונות. בבית, כמו שלנו, המתרחק מקונצנזוס כמו מאש, לפעמים אפילו רק בשם העיקרון ולא בגלל סיבה עניינית, שונות נראתה לי כמו תחילתה של ידידות אמיצה.

שש שנים למדה טיאן בבית הספר “נטעים”. היא החליטה לעזוב למרות שיכולה היתה להמשיך עם הכיתה שלה – הכי טובה בעולם, בחיי– עוד שנתיים, כנהוג ברמת גן, אבל טיאן בחרה ללכת בדרך אחרת, במסלול לימודים מחוץ לעיר, אשר מתחיל בחטיבת הביניים.

שש שנים טובות, הענקתי לבתי, באמת שאני יכולה לישון טוב בלילה.  שש שנים של חוויה רודפת חוויה, של חוץ-קוליקולרי היסטרי, משקספיר ועד סוגיות של אתיקה, משפט ומוסר, מקומיקס ועד שיעורי חשיבה, מאקולוגיה ועד צפרות, מלגו הנדסי ועד רובוטיקה, וקרב מגע, וניווט ספורטיבי וקצרה היריעה. שש שנים של ספארי, פעם בשבועיים כמו חמישית משרה, שש שנים של שישה טיולים בשנה.

שש שנים של אהבה לבעלי חיים ולסביבה, של עזרה לזולת ותרומה לקהילה, של נקיטת עמדה ולקיחת יוזמה. שש שנים של מורים, כל מיני מורים, שהתירו חותם כזה או אחר, זה כבר עניין של טעם וכימיה והעדפה אישית,  אבל מספר מחנכים עם אופי, הרבה אופי, במיוחד בתחילת הדרך ובסופה, יחרתו בליבי, אני מקווה שגם בליבה.

שש שנים של חברים הכי שווים בעיר, שונים אבל שווים, הכי שווים. כיתה מיוחדת, ככה אני חושבת, כיתה שחלק לא מבוטל מתלמידיה, כבר בני מצווה, אבל עדיין משחקים בחול, מחלקים תפקידים במשחקי פנטסיה וסוגרים את היום במרומי העץ, שבגינת כלבים. שש שנים של חיי קהילה, וערבות הדדית, אני אוספת את הילדים שלך ואתה את שלי. משפחות שהפכו לחברות בלב ובנפש, ועם הנוף של הפארק הלאומי, אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב כי צמח כאן קיבוץ צעיר בלב העיר.

באמת, עם תחושות כאלה, כל מה שנותר זה לשבת למרגלות העץ ולהתייפח חרישית.  אבל ממרום שנותי אני כבר יודעת כי שש השנים האלה הם הבסיס לעוד שנים מצוינות, להצבת מטרות והגשמתן, לשימור חברויות העבר ובניית קשרים חדשים. וגם מאגר אינסופי לזיכרונות, וים, מה זה ים, ממש אוקיאנוס של תמונות. אז למה, לכל הרוחות, אני מייללת? באמת שאינני מבינה.

הדברים מתחוורים לי ממש עכשיו, ללא תכנון מראש, בשעת הכתיבה. אני זוכרת שסיימתי בית ספר תיכון, ממש כמה ימים אחרי הבגרות האחרונה, עצרתי לרגע והרהרתי… מה היה לי כאן? עם מה נשארתי? והגעתי למסקנה העצובה ש…כלום. זה לא שלא קרו דברים וחברים, ולימודים ומורים אבל היה חסר איזה מוטיב מכונן, היתה חסרה משמעות. היום אני יודעת שזה לא הם – זה אני  – משהו במנגנון יצירת החוויות שלי כנראה היה פגום, או שאולי פשוט לא הייתי פנויה רגשית. את זה, רק עכשיו אני מבינה, וכל השנים האחרונות האלה כנראה שחיפשתי תיקון….ואת בתי, כפי שכתוב בספרים לא מעטים, זימנת את התיקון הזה, את היית ילדותי השניה, ב”נטעים”.

אבל בכך לא די, אני מקווה, ממש מתפללת, כי כשאת, טיאן שלי, תסתכלי לאחור – נפשך תתמלא בזיכרונות מתוקים, זיכרונות מעצבי חיים, שכן אחרי הכל, “נטעים”‘ סיפק לנו במשך שש שנים ‘טונות של חוויות’ שוודאי יספיקו לשתינו, לכל החיים.

הרשימה הזאת מוקדשת למרב שרייבר, המנהלת המשמעותית שלי

עוד מהבלוג של ענת מסינג

היום יום הולדת

היום היה אמור נעם אבנון לחגוג את יום הולדתו ה- 46. כולנו התכנסנו לחגיגה, אך מי לא בא? נעם. בבית העלמין בגבעת ברנר, השתתפנו בטקס גילוי המצבה. להלן, דברים שכתבתי ב- 7 לאוקטובר, 2015, ימים ספורים לאחר...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

זה פוסט של סוף מסע

ואם אביב היה כותב אותו היה נראה בערך כך: 70 ימים ולילות טיילנו בארץ המופלאה הזאת ניו זילנד, מתוכם 22 לילות לנו ב-Backpackers, מתחככים בתרמילאים צעירים, משחזרים נעורינו כקדם. 17...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

איפה היה האינסטגראם לפני 20 שנה?!

או איך ביליתי יום שלם כתיירת בירושלים, עם הבלוגרים הכי מגניבים בעולם... כל פעם שאני חולפת דרך שער יפו, בואך העיר העתיקה אני מרגישה קצת כמו ...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה