הבלוג של ענת מסינג

שבנו...היה סוף. עכשיו אנחנו עמוק בחיים, אבל מתחדשים כל הזמן, מתרעננים, עובדים קשה אך מקפידים לעשות דברים שמעניינים אותנו...ומיותר לציין, מתכננים את המסע הבא...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2013

או

איך ביליתי יום שלם כתיירת בירושלים, עם הבלוגרים הכי מגניבים בעולם…

5-S

כל פעם שאני חולפת דרך שער יפו, בואך העיר העתיקה אני מרגישה קצת כמו הארי פוטר, ביום בו האגריד הציל אותו מחייו העלובים אצל משפחת דרסלי, לקח אותו לפונדק הקלחת הרותחת, נקש על הקיר שלוש פעמים עם חוד המטרייה שלו. הלבנה החלה לרטוט ולפתע נפער חור קטן בקיר שהלך והתרחב ואיפשר לשניהם, להאגריד ולהארי, לעבור מן העולם האמיתי לסימטת דיאגון. כך גם אני בבוקרו של יום שישי, במסגרת סיור שעורכת Vibe Israel לחמישה בלוגרי תיירות חמודים, צבעוניים, סקרנים והכי חשוב עם מאות אלפי עוקבים, חולפת בשער אל תוככי העיר העתיקה, שנראיית לפרקים, כמו חלק מדמיונו הקודח של איזה סופר מצליח לא פחות מג’יי.קיי. רולינג.

Vibe Israel, מיזם מעורר השראה, מביא לארץ בלוגרים בעלי תחומי עניין שונים, כמו: קולינריה, צילום, עיצוב, מחול, סטארטאפים, פורמטים טלוויזיונים, תריאטלונים, מיזמי אימהות, מיזמים חברתיים ומה לא. Vibe מזמינה את הבלוגרים, על חשבונה, למסע מרתק בן שבעה ימים בישראל, במהלכו החבר’ה פוגשים ומתנסים בשופרא דה לה שופרא בתחומם. כחיות רשת, הם לא מפסיקים להעלות לפייסבוק, ליוטיוב, לאינסטרגראם, לטוויטר… תמונות, סרטונים, פוסטים. אחרי שבוע ימים אינטנסיבי בישראל הם חוזרים הביתה, ואולי טסים מפה ישירות כבר ליעד הבא שלהם אבל בדרך הם מעלים פוסטים, כותבים בלוגים ומשלבים תמונות  וכך מפגישים את מאות אלפי העוקבים שלהם עם ישראל אחרת…לא ישראל של מחלוקת פוליטית, לא ישראל של חרמות בינלאומיים,  לא ישראל של מאבקים בלתי פוסקים  אלא ישראל של שפע תרבותי וייחודיות, ישראל של חברמניות והסברת פנים, ישראל של ריגושים, גיוון ושמחת חיים – זוית שאיכשהו חומקת מן התקשורת המסורתית בנכר. ככה Vibe Israel משפרת את ההסברה הישראלית ומנצלת בחכמה את הניו-מדיה לעשות  ניו-ציונות. על כל האורקסטרה החגיגית הזאת מופקדת ג’ואנה לנדאו, היזמית והמנכ”לית של  Vibe Israel.

4-S

פעם ראשונה בי-ם

ובכן, אנחנו חולפים בשער ונכנסים לירושלים של מעלה. ואני, תיירת בארץ שלי, מנסה לחוות את העיר גם דרך העיניים של הבלוגרים, פעם ראשונה בי-ם. דֶרֵק, בלוגר אמריקאי שלא ביקר באמריקה כבר 15 שנה, הוא בעיני הסמן הימני בחבורה. שלושה חודשים מטייל באפגניסטן, חותך לבולגריה, מטייל באפריקה, קופץ לסוריה, נח מספר חודשים ברומניה, שם קבע את ביתו הארעי. אלינו הגיע ישירות מטורקיה. אני שואלת אותו מה היעד הכי אקזוטי, הכי מיוחד בו טייל, והוא אינו מהסס. התשובה היא תימן ובמיוחד האי סקוטורה, השוכן 350 ק”מ דרומית לתימן.  לא יותר מ- 700 תיירים פוקדים את האי מדי שנה, לנים בחושות פרוצות לארבע רוחות שמיים, על שפת הים, מסביר דרק בהתרגשות ומזכיר לי את סיני של לפני אלקעידה. זהו ביקורו הראשון בישראל, אומר דרק היהודי, ומודה כי זה ללא ספק לא ביקורו האחרון. אני נותנת לו את המייל שלי ומציעה לו ליצור עימנו קשר בפעם הבאה שיגיע לישראל. קטי,  אוסטרית הלומדת וחיה בגלזגו, שותפה בפלטפורמה של כעשרה בלוגרי תיירות  ומטיילת  בתדירות של שבוע בחודש.  לא רע אני חושבת לעצמי, ושואלת איפה היו אלוהי האינסטגראם כשאני הייתי בגיל המתאים?! ויש גם את ג’ודי מבולגריה, שחרשה את אירופה עם להקה נודדת וכעת היא כותבת עבוד תיירי היי-אנד.

13-S

הנה אנחנו בעיר העתיקה, יוצאים “מסימטת דיאגון” לעבר הכאוס הירושלמי. רגע קודם לכן, עוד חלפנו על פני קניון ממילא, משאירים מאחורינו חלונות ראווה מפונפנים של מותגים בינלאומיים, Nine West  או The Body Shop. “תחשבו” אומר לנו דביר, המדריך המקסים ש- Abraham Hostel גייס עבורנו, “כי כל המותגים האלה חבויים בין החומות העתיקות, ממש במקום בו ישו קם לתחייה”. ממש על שער יפו, יושב מוכר בייגלה עם חוש מסחרי מפותח  ורותם ויסמן, מנהלת הסיורים של Vibe , כמו אמא אווזה טובת לב, רוכשת בייגלה אחדים ומלמדת את התיירים שלנו כיצד בוצעים נתח ביגלה וטובלים בפינכה של זעתר. בהמשך הדרך אנחנו מוצאים את עצמינו, כל מספר דקות, מאיטים את צעדינו, מתגודדים ליד רותם, ובמבט מתנצל שולחים את ידינו הארוכה אל שקית הביגלה הממכר ומקווים כי אלוהי הקלוריות, שבטוח מסתובב כאן איפשהו בעיר, בדיוק הפנה את מבטו אל החומוסיה הקרובה. אנחנו עוצרים לרגע ליד מגדל דויד, ודביר מסביר כי זה אחד המקומות הבודדים בעיר, בהם כף רגלו של דויד המלך מעולם לא דרכה. השם נבחר רק לצורכי מיתוג, כי דויד המלך זה שם חזק, שמביא הרבה לקוחות, מסביר דביר. מול מגדל דויד שוכנת כנסייה, משהו צנוע יחסית לכנסיות המרהיבות אליהן ניכנס בהמשך. שקטה, נעימה, שלווה נוכח הכאוס שבחוץ. משם אנחנו מטפסים אל גגות העיר, מציצים דרך חרכי הסורגים, המכסים על החלונות הקטנים מלמעלה, אל הסימטאות הומי אדם ומרכולת. דביר מושך את תשומת ליבינו לנקודה בה אנו עומדים – נקודת מפגש של ארבעת הרובעים – ארמני, מוסלמי, נוצרי ויהודי. “אתם רואים את החרדי שם” מראה לנו דביר, “הוא פשוט מקצר את דרכו, מרובע לרובע, דרך הגג, וכך נמנע מלהיקלע אל תוך נבכי ההמולה שמטה.” “ירושלים מחוברת דרך גגותיה אך פרודה דרך תושביה” מצטט דביר את חתן פרס נובל לספרות, ש”י עגנון.

7-S

10-S

תיכנסו לכפכפים של ויקי   

משם אנו שמים את פעמינו לכותל המערבי. מקום, שלא חשוב כמה פעמים ביקרת בו, תמיד מסקרן מחדש, תמיד מעורר יראת כבוד. ויקי, הבלוגרית הבריטית בחבורה, תכתוב אחר כך בבלוג שלה, עד כמה התפעלה מן ההפרדה בין נשים לגברים ותתאר את הנשים המתפללות מתוך ספרי תפילה קטנים, דומעות, נרגשות… וכיצד הן פוסעות לאחור, מסרבות להפנות את גבן אל הכותל מפאת קדושת המקום. תיכנסו רגע לכפכפים של ויקי… היא הרי חווה את הכותל בפעם הראשונה בחייה וזה כפי הנראה, מרגש כפליים. לפחות בעזרת הנשים, אני יכולה להגיד כי כל הבלוגריות מכירות את המנהג, מגיעות עם פתק מהבית, ודוחקות אותו בין אינספור הפתקים האחרים. גם אני תולשת דף מן המחברת ומשרבטת בקשה, כי אם כבר עברנו בסביבה, איך אפשר בלי. הפעם המשאלה שלי נקודתית יחסית, קונקרטית…לא שלום עולמי או משהו כזה.

18-S

משם אנו ממשיכים לסיור קצר  בשוק,  לכנסיית הקבר ולארוחת צהריים אצל אבו אחמד,  בויה דולורוזה. אני מספרת לדביר כי אנחנו תמיד אוכלים אצל אבו אחמד, כשאנו בעיר העתיקה וזוכה בכוכבית. אבו אחמד מעמיס את השולחן שלנו בכל טוב, פלאפלים פריכים, סלטים בוהקים בשלל צבעים…עכשיו תחשבו על זה בעיניים ובחייך של התיירים, שזו להם הפעם הראשונה… משם, מדושנים וכבדים קמעה, אנו נפלטים שוב לסימטאות בדיוק ברגע בו חמישים  אלף מוסלמים יוצאים מן התפילה וזוחלים מן הסימטאות הצדדיות לזו הראשית, בה אנו מפלסים דרכינו.

אנחנו נחלצים מן הסימטאות ההומות אל הדממה הקלאסית של האכסניה האוסטרית בעיר העתיקה ומגג האכסניה משקיפים לעבר שער יפו וכנסיית הקבר. בצאתינו, בחזרה אל הסקנדל הירושלמי, אנחנו מביטים בערגה אל בית הקפה הוינאי, בקומת הקרקע של האכסניה, ומצרים קלות על כך שהבטן נפוחה מחומוס וטרם התפנה קצת מקום לאיזה שטרודל תפוחים. היעד הבא שלנו הוא כנסיית הקבר, המקום בו ישו נצלב, על פי האמונה.

24-S

28-1

אחרי אתנחתא דתית אנו נפרדים מן העיר העתיקה ויוצאים משער ציון אל המיניבוס שלוקח אותנו למחנה יהודה. יום שישי היום, ארבע אחר הצהרים, והשוק, רגע לפני שבת, כאוטי וקולני כמו שרק שוק מחנה יהודה יכול להיות. אמא אווזה מכבדת את כולנו בגלידות מרעננות ואנו מתחילים לשוטט בשוק. מוסיקה מזרחית מתחלפת במוסיקת טרנס. ליד דוכן  המיצים והשייקים עומדים שלושה חבר’ה ומצחקקים בקולי קולות. היא בשמלה הדוקה מענטזת לצלילי המזרחית,  הוא שרמנטי בציצית משתלשלת וכובע קסקט והשלישי, ובכן, לא הצלחתי לאפיין, אבל ככה זה בירושלים – ערב רב. אנחנו מתקדמים אל לב השוק,  הסחורה בפשיטת רגל, הכל ב- 5  שקלים לקילו. אני מתאפקת לא לעשות שוק. בלב השוק, אנו נתקלים בקבוצה של צעירים רוקדים, כאילו מדובר פה במסיבת ליל ירח ולא בשוק מחנה יהודה ביום שישי בצהרים. כמי שדגם את כל השווקים הכי צבעוניים בעולם,  אני שואלת את דֵֶרק אם שוק מחנה יהודה מוצא חן בעיניו.  הוא מהנהן ואומר כי יש כאן משהו אחר, אני חושבת שהוא מתכוון למשהו טוב.

29-1

31-S

32-S

Boost של אווירה תרמילאית בניחוח ניו זילנדי

אנחנו חוזרים רגלית ל- Abraham Hostel, הנקודה בה אספנו את דביר, המדריך שלנו, בבוקר והמקום הזה שנבחר להימנות על עשרת ההוסטלים הטובים בעולם, מחזיר אותי חודשיים אחורה, לניו זילנד ול- Backpeckers הצבעוניים שלה. והנה, אך עוברים את השער ונכנסים פנימה, מקבללים boost של אווירה תרמילאית בניחוח אירופאי, או במקרה שלי, ניו זילנדי, ישר לפנים. המקום מגדיר את עצמו כהוסטל לתיירים יחידים, כאלה שמטיילים לבד, ויכולים בקלות למצוא כאן את החברים החדשים שלהם, עימם יטיילו בישראל או פשוט להצטרף לאינספור הפעילויות והטיולים שמארגנים הבעלים. אני רושמת לעצמי, להביא את המשפחה שלי, בהזדמנות הראשונה שתיקרה, למקום משובב הלב הזה והולכת להשתרע על אחת הכורסאות בחלל המשותף הגדול. בהשראת חברי הבלוגרים אני נוטלת מהבר שליש מהחבית, פותחת את האייפד ומתחילה לתקתק, אבל מדי פעם מחשבותי נודדות. אני רואה בקצה הרחוק, במקום בו המטבח המשותף ממוקם, חבר’ה, מתנדבים במקום, השוקדים על ארוחת שבת ל- 70 אורחים. אני יוצאת לסיור קטן בקומות העליונות של ההוסטל הזה ומצלמת את משפטי ההשראה המקשטים את  הקירות. על הגג, נופי ערב שבת מחממים את הלב, אך הצינה שולחת אותי חזרה פנימה אל הפופים הצבעוניים והאווירה הקוסמופוליטית בתוך ההוסטל.

38-S

20150508_181412_resized_1

20150508_181913_resized

רגע לפני ארוחת שבת אני שומעת מרותם על התוכניות הצפויות לחבר’ה בהמשך השבוע: מצפה הימים, ארוחות אורגאניות, רכיבות שטח על ATV , פסטיבלי ווינט’ג ביקבי רמת הגולן, סיור לילי עם עששיות וגם פרזנטציה של שלושה סטארטאפים מדליקים בתחום התיירות. רכיבה עירונית על התל-אופן התל אביבי,  טיול גרפיטי בפלורנטין ובנוה צדק ואינספור מסעדות ומלונות בוטיק. בבלוג של ויקי אני מוצאת כעבור מספר ימים את הרשמים הבאים:  “הארוח במסעדת פורט סעיד היה ללא ספק אחד ההייליטים שלי בביקור בישראל. היו כל כך הרבה היילייטים, אבל אם הייתי צריכה לבחור – אז את הארוחה הזאת הייתי ממרקרת בצהוב. פורט סעיד הוא בר אאוט-דור מגניב שמגיש אוכל ישראלי מסורתי עם טוויסט. המקום מרופט, סופר- מגניב, שוכן סמוך לבית כנסת וללא ספק המקום בו הילדים המגניבים של העיר מתרועעים.”

34-S

35-S

בפוסט אחר מתלהבת ויקי מ…לא תאמינו…שקשוקה: “בבופה של  Mendeli Street Hotel TLV ניתן להזמין תבשיל ביצים חם. אני הלכתי על שקשוקה – פלפלים, עגבניות וכוסברה, שוברים שתי ביצים מלמעלה, ונותנים להן לרתוח על גבי הירקות.  כל כך הרבה מן הדברים שאני הכי אוהבת במחבת אחת, מוגשים בתוך המחבת כדי לשמור על החום בזמן שאתה אוכל.  שקשוקה מאפילה אפילו על המאכל הספרדי  Huevos Rancheros ונבחרה להיות ארוחת-הבוקר-המועדפת-עלי-בעולם-אם- הייתי-צריכה-לבחור.”

סקוט, הבלוגר החמישי שלנו, בריטי אותנטי מסכם בבלוג שלו את הביקור בישראל: “לפני שהגעתי לישראל באמת שלא ידעתי למה לצפות אבל נדהמתי עד כמה המדינה הזאת אנרגטית ומלאת חיים – זו מדינה בה האנשים חיים את החיים במלואם. היה לא קל לצלוח את הכניסה פנימה והחוצה מהמדינה (אתם יכולים לתאר לעצמכם כי האבטחה מאד קפדנית) אולם זה לא ימנע ממני מלחזור לישראל.”

20150508_181329_resized

עוד מהבלוג של ענת מסינג

היום יום הולדת

היום היה אמור נעם אבנון לחגוג את יום הולדתו ה- 46. כולנו התכנסנו לחגיגה, אך מי לא בא? נעם. בבית העלמין בגבעת ברנר, השתתפנו בטקס גילוי המצבה. להלן, דברים שכתבתי ב- 7 לאוקטובר, 2015, ימים ספורים לאחר...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

זה פוסט של סוף מסע

ואם אביב היה כותב אותו היה נראה בערך כך: 70 ימים ולילות טיילנו בארץ המופלאה הזאת ניו זילנד, מתוכם 22 לילות לנו ב-Backpackers, מתחככים בתרמילאים צעירים, משחזרים נעורינו כקדם. 17...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

סיפור קצר על בת הדודה שלי מלהבות הבשן

כשגדלים במקום חסר אופי, כמו פתח תקוה למשל, חולמים כל החופש הגדול על דודים בקיבוץ שאפשר לנסוע אליהם, לאיזה יומיים, שלושה, חודשיים. בהעדר דודים, מחפשים חברים לעבודה, חברים...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה