הבלוג של ענת מסינג

שבנו...היה סוף. עכשיו אנחנו עמוק בחיים, אבל מתחדשים כל הזמן, מתרעננים, עובדים קשה אך מקפידים לעשות דברים שמעניינים אותנו...ומיותר לציין, מתכננים את המסע הבא...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2013

15-5

באמת שאין לי ביקורת על ניו זילנד. מדינה מושלמת. במיוחד לתיירים, תיירים צעירים ותיירים מבוגרים, משפחות כמונו ובודדים. תיירים עשירים ותיירים תפרנים, כולם ימצאו מה לעשות במדינה הזאת, ויתפרו טיול שמתאים לכיסם ולסגנונם. זה פוסטים רבים וארוכים שאני מהללת ומשבחת, את המדינה, את התשתיות, את התושבים, את נותני השירותים וגם את הבחירות שלנו ובמיוחד של ה- NZFrenzy – איפה ואיך לטייל –  כך שהמסע הזה שלנו נשמע כמעט בגדר פנטזיה אוטופית, משהו לא אמיתי… אז כדי להקנות לכל הסיפורים שלנו נופך של אמינות,  להעניק לניו זילנד זווית אנושית – קבלו בהבנה את הסיפור הקצר הבא.   

* * *

אחרי שפגשנו את אדם וענבר מחדש בגלידריה של Queenstown הצלחנו לשכנע אותם לבוא עימנו לטרק – הטרק הדרומי והיקר בניו זילנד – Hump Ridge Track. החבר’ה, אשר כמנהג הישראלים הצעירים, ישנים באוטו וחוסכים איפה שאפשר, וזאת למען המטרה הנעלה – להאריך את הטיול ככל שניתן – גילו ספורטיביות והצטרפו.

אנו מגיעים ל- Backpacker מוזנח במידה ב- Tuatapere – עיירת לא-כלום במרכז השום מקום, ב- Southland של ניו זילנד  ומייד מקבלים חדר ועוד אחד, עבור אדם וענבר, שמצטרפים למחרת.  הפְּנִיוּת הזאת מעוררת התרגשות אחרי שב- Wanaka וב- Queenstown לא הצלחנו, ולו פעם אחת, להשתכן ב- Backpacker, אף על פי שפקדנו כל אחת מהן, פעמיים. קריסמס, New Year, פסטיבל מאורי או ראש השנה הסיני – תמיד יש תירוץ מדוע כל ה- Backpackers פוּלי בוּקְד לשבועיים הבאים (ואגב, למהגרים לניו זילנד, שימו לב להזדמנות העסקית: יש מחסור רציני במגורים לתיירים בניו זילנד, אז רוצו על זה). הדרום הפרוע שבחוץ מוכיח לנו שהגענו לאזורים הבאמת נידחים של ניו זילנד, הכבישים ריקים לאורך מאות ק”מ,  פונדקי הדרכים אותנטים להדהים, והסטייקים – כל אחד 500 גרם מינימום.

עם אדם וענבר אנו נפגשים למחרת היום בפיתחה של Clifden Cave, אשר ה- Frenzy מגדיר כמערה הכי פחות ידועה בציבור, באי הדרומי. על פי השלט שבחזית המערה מסתבר כי דווקא בסוף המאה ה- 19 היא נחשבה ליעד פופולרי לתיירים אבל מאז כאמור ירדה  קרנה, וטוב שכך. אנו עונדים פנסי ראש ומתחילים להתקדם בלבירינט נחמד ומפתיע, נכנסים לבריכות רדודות וכאשר בריכה מסויימת עושה קולות של בריכה עמוקה, אנחנו מנסים ללכת בשוליה, לבל נרטיב את כל הגוף…משימה שעולה בהצלחה, במיוחד אם אדם מושיט לנו יד. אנחנו מטפסים על סולמות, זוחלים קצת על ארבע, קצת על שש, וככה מתקדמים בתוך ההרפתקאה התת-קרקעית והמסקרנת הזאת, במשך כשעה לפחות.

15-3

15-2

בתום חקר המערות הקצר אנו נוסעים למשרדי הקואופרטיב האחראי על הטרק שנתחיל מחר – Hump Ridge Track – כדי לקנות כרטיסים לבקתות. מסתבר כי הטרק היקר בניו זילנד הוא טרק פרטי השייך לקהילה, כלומר למספר משפחות שהטרק עובר בשטחים שבבעלותן, והם מתחזקים את השביל ואת הבקתות הנאות. הנחמדה שבדלפק מראה לנו תמונות של הטרק, בסבלנות אין קץ היא עוברת איתנו על מסלול היום הראשון על גבי המפה ונותנת טיפים. “ומה בעניין התחזית?” אנו שואלים, “שטויות” היא מבטלת את חששותינו, “רק כמה טיפות של מים. ממש לא צפוי משהו רציני.” הנופים עוצרי נשימה היא מבטיחה ואנו נפרדים מכמה מאות דולרים ויוצאים ממשרדה בתחושה שזה הולך להיות הטרק היפה שעשינו. בערב, אחרי ארוחה מפנקת הכוללת מגדל של שניצלים ואנטי-פסטי, שאדם וענבר רוקחים עבורינו, אנחנו אורזים ושוכבים לישון.

15-14

בּוּש (Bush), אני שונא בּוּש מכריז אביב בכל הזדמנות בטיול הזה. במיוחד הוא אוהב לומר את זה לנציגי הרט”ג החביבים במרכזי המידע ואני חושבת לי, פלצן האביבי הזה, שאני מסתובבת איתו כבר די הרבה שנים. בתור אזרח של מדינה מדברית, יבשושית – ירוק בעיניים זו ברכה, וללכת ביער, יער אמיתי, לא חורשה, זו וודאי חוויה עצומה. או אז מגיע ה- Hump Ridge Track וטופח המציאות על פני. בּוּש, בּוּש ועוד בּוּש. פקינג 9 שעות של הליכה בבּוּש.  20 ק”מ של דשדוש בבוץ ובבּוּש, וירוק בעיניים, הרבה ירוק בעיניים, ממש בתוך העיניים, כשבלהט ההליכה ענפים ועלים סוררים נכנסים לך ישירות לפנים. ובסוף המסלול לקינוח, עלייה תלולה של כ- 1,000 מטר, כאילו לא יכלו לפזר אותה בצורה מתונה יותר על פני 15 או יותר הק”מ שכבר גמאנו. שורשי העצים העבותים משמשים לנו למדרגות והבוץ עמוק ודביק, מאט אותנו, כשאנו מנסים לעקוף אותו, מימין או משמאל, במעין מסלול מכשולים ביצתי. זה היה יכול להיות שעשוע נחמד, לשעה, שעתיים אבל 9 שעות?!  

רק דבר אחד יכול להיות גרוע יותר מללכת 9 שעות בבּוּש – ללכת 9 שעות בבּוּש בגשם שוטף, וזה בדיוק מה שקורה לנו. הגשם תופס אותנו אחרי הק”מ השני או השלישי, אנחנו ממהרים ללבוש את מעילי הגשם, לכסות התיקים ומשוכנעים כי זה רק עניין של כמה דקות, מקסימום שעה. אבל לגשם יש תוכניות שונות משלנו, לרגע הוא לא מפסיק והופך את ההליכה למבצע צבאי. בניגוד להבטחות שהבטחנו לגימביות כי נעשה הרבה עצירות, בגשם זה לא ממש אטרקטיבי. אנחנו עוצרים פעם אחת בלבד במחסה שלפני העלייה הגדולה ואוכלים שם ארוחת צהרים. אחר כך ממשיכים. אביב וטיאן רצים בראש. אריאל הולכת עם ענבר ואדם ואני משחקת תופסת עם הצפרדעים בביצה. מנסה לשמור על אופטימיות, חושבת, או זו ניו זילנד האמיתית, הגשומה… אבל בלב, בלב אני מקללת את כולם, את הנחמדה מהמשרד ששכנעה אותנו שלא ירדו יותר מ- 2 מ”מ, את הדודה שסיפרה לנו אמש ב- Backpacker כיצד עשתה את היום הראשון של הטרק ב- 5 שעות, את היער העבות והחד-גוני, וגם את הערפל הסמיך והעננות הכבדה אשר מסתירים את הנוף המרהיב שהובטח לנו, במקטע ההליכה הקצר שנמצא מעל קו הבּוּש. לסיכום אני מדמיינת כיצד כל הדליות רביד באשר הן, כבר יושבות בבקתה על ספל מרק מהביל ומוריקה מקנאה. אופטימית אני לא אבל בסוף זה נגמר, אני מדדה לעבר הבקתה – שזה המראה הכי מלבב ומשמח – אדם במצבי, וקתרינה, הרנג’רית הכי חמודה בניו זילנד, מציגה את עצמה ומברכת אותי לשלום. אבל אני, בשלב הזה, רטובה עד לשד עצמותי, קפואה ורצוצה, עדין לא פנויה רגשית ליצירת קשר ומשיבה לה מבט אטום. הגימביות לעומת זה כבר יבשות וורודות לחיים, יושבות על השטיח ליד האח ומנצחות דוברי שפות זרות ב- SET או בטאקי. אביב ואדם מתרוצצים בין הבקתה לחדר היבוש ותולים מעילים, חולצות, מכנסיים, תחתונים, גרביים ונעליים לייבוש ואני נאבקת להסיר את בגדי ספוגי הלחות שנדבקו לגופי. אחר כך, למרגלות האח הבוערת, על כוס קפה ועוגיות שנימוחות בפה, הנינוחות והשלוה משתלטות גם עלי.

15-7

זהו, מכאן הכל מושלם. הבקתה מקסימה. אנחנו מקבלים חדר משלנו. ענבר ואדם גם הערב אחראים על התקרובת ואינם מאכזבים. אנחנו מקבלים החלטה מחלקתית להישאר יום נוסף בבקתה היפה על מנת להינות מן הנוף, ביום הבהיר שמתחיל למחרת.  כשעיתותינו בידינו, אנו מטפסים אל הפסגה הסמוכה, בערב לפני השקיעה, קמים לזריחה ושוב מטפסים למעלה. אחר כך, יוצאים לטיול קליל ולא מחייב של מספר שעות וחוזרים בנחת לבקתה. קתרינה מבריקה את הויטרינות ומפטפטת עימנו ללא הרף. ב- 16:00 מתחילים להגיע הטרקריסטים האמיצים הראשונים. כמי שמרגישים כבר בעלי בית אנחנו מקבלים את פניהם בחיוך מבין ומדי פעם פולטים בהתנשאות מוצנעת  “או, כשאנחנו צעדנו פה אתמול ירד גשם שוטף.” למחרת, אנחנו מקצרים דרכינו מטה, 7, 8 שעות ובא לציון גואל. אנו שבים לעיירת הרפאים Tuatapere רעבים כמו זאבים. אנו עוצרים לסעוד באיזה פונדק דרכים דקדנטי, עם דקורציות אותנטיות משנות ה- 30 של המאה הקודמת, ומחליטים להעביר שם את הלילה.

15-10

15-9

15-15

15-17

* * *

היות והגענו כבר לרמה גבוהה של אינטימיות, יש עוד עניין אחד קטן שאני מבקשת לחלוק עימכם, ויש בו שמץ של ביקורת, אבל באמת, רק שמץ. העניין הזה קשור לבעלי חיים, או ליתר דיוק להעדרם. באורח פלא, בניו זילנד שבורכה בנופים דרמטיים, מזג אוויר בלתי צפוי וים של מים, אין בעלי חיים. טוב, זה נכון שכלבי ים יש פה בשפע, ופינגווינים, ובכן, טוענים שלא חסר, אם כי אנחנו לא ממש זכינו לראות, גם כאשר ארבנו להם שעתיים במיסתור (טוב, אולי מלבד אחד ועוד אחד בפוטנציה). אבל נחשים למשל – אין, וזה דווקא נחמד. עופות, כלומר עם כנפיים וכל הקונצפט הזה של יכולת עילוי ותעופה – אין, אפילו לא לאורך החופים. גם עופות נטולי כנפיים ו/או זיקה למעוף, האופיינים לאזור הזה של העולם, אינם עוד בנמצא. המואה, שהיא האחות הגבוהה של היען (3 מ’ ומעלה), הוכחדה בעזרתם האדיבה של הציידים המאורים לפני מאות שנים. הקיווי, הלא היא הסמל הלאומי של ניו זילנד, ובינינו, ציפור קטנה, חומה ופחוסה, נעדרת כנפיים, שאוהבת לשבת לבד בחושך ונוהגת להביא לעולם צאצא אחד בלבד, פעם בעשר שנים – גם הוכחדה והפעם, בגלל מעשה אווילי של האירופאים שהתנחלו כאן לפני מאות שנים.  אלו הביאו עימם לניו זילנד את הפוסום האוסטרלי כדי לפתח תעשייה מקומית של פרוות. ברבות השנים הסתבר כי הפוסום הקטן והחמוד התפשט ברחבי המדינה כאש בשדה קוצים וגרם לנזקים עצומים, בחקלאות, בבקר וגם הביא להכחדת אוכלוסיית הקיווים. מבולבלים ומותשים החליטו הניו זילנדים לכפר על מעשיהם והיום הם מנסים לדלל את אוכלוסיית הפוסומים, על מנת לאפשר לקיווים להתאושש ולהתרבות. כדי לממש את רצח העם המתוכנן הם מציבים מלכודות ביערות ולאורך מסלולי ההליכה והטרקים.  מה שהניו זילנדים לא לוקחים בחשבון הוא שאם אביב נמצא כבר בסביבה, הוא שולף את הפתיונות, משליך אותם הרחק וכך מנטרל את הכלובים. כי הפוסום, כך אביב אומר, היא חיה מאד חמודה, וזה מגוחך להשמיד אותה על מנת לתת צ’אנס לקיווי, ציפור נרגנת ונעדרת תשוקה, לחזור לחיים. ככה זה כשיש חבר יפה נפש.

15-18

15-19

15-20

15-21

15-13

עוד מהבלוג של ענת מסינג

היום יום הולדת

היום היה אמור נעם אבנון לחגוג את יום הולדתו ה- 46. כולנו התכנסנו לחגיגה, אך מי לא בא? נעם. בבית העלמין בגבעת ברנר, השתתפנו בטקס גילוי המצבה. להלן, דברים שכתבתי ב- 7 לאוקטובר, 2015, ימים ספורים לאחר...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

זה פוסט של סוף מסע

ואם אביב היה כותב אותו היה נראה בערך כך: 70 ימים ולילות טיילנו בארץ המופלאה הזאת ניו זילנד, מתוכם 22 לילות לנו ב-Backpackers, מתחככים בתרמילאים צעירים, משחזרים נעורינו כקדם. 17...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איפה היה האינסטגראם לפני 20 שנה?!

או איך ביליתי יום שלם כתיירת בירושלים, עם הבלוגרים הכי מגניבים בעולם... כל פעם שאני חולפת דרך שער יפו, בואך העיר העתיקה אני מרגישה קצת כמו ...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה