הבלוג של ענת מסינג

שבנו...היה סוף. עכשיו אנחנו עמוק בחיים, אבל מתחדשים כל הזמן, מתרעננים, עובדים קשה אך מקפידים לעשות דברים שמעניינים אותנו...ומיותר לציין, מתכננים את המסע הבא...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2013

Cook 4

הרים נשגבים, חשופים, מושלגים, מקיפים אגמים כחולים, אפורים, זוהרים. עננים מרוחים על פני השמיים, כאילו במשיכת מכחול, כאילו  אחד התלמידים מחק את הלוח באופן לא אחיד, אקראי. ענן כבד, חמור סבר, יושב על ההר, מסתיר את פסגתו, דומה כאילו ההר מעשן מקטרת, ואולי סיגר. הצינה ב- 7, 8 בערב חודרת את כל שכבות הלבוש, צובטת את העור,  הרוח מתחילה לשרוק שריקות ארוכות, מתגברות, בלילה היא כבר תגיע למהירות של 120 קמ”ש. המראה הנשקף מן הבקתה שלנו מקפיא את ומחמם באחת. קיץ ב- Mt. Cook.

Mt. Cook הנחשב לאתר מורשת עולמית  הוא ההר הגבוה ביותר בניו זילנד והוא מתנשא לגובה של 3,754 מטר ושוכן ברכס האלפים הדרומיים. ההר  נקרא על שמו של ג’יימס קוק, מגלה ארצות בריטי שחקר את האזור ב- 1770. משמעותו של שמו המאורי – אאורקי – מחורר העננים.

Cook 1

Cook 2

1,100 מ’ ורטיקלים אנו מטפסים על מנת  להגיע ל- Muller Hut, הבקתה המשקיפה אל הר קוק. הגימביות כדרכן, הופכות לחביבות המסלול, ורושמות ציון דרך היסטורי כאשר  הם עוקפות אותי בגדול.  ולא רק אותי עוקפות העיזות הפזיזות הללו  אלא גם את מיטב הנוער, וסוגרות את העלייה, הבאמת קשוחה הזאת, תוך פחות מ- 3 שעות. איציק, שהגורל ייעד לו את התפקיד – ללכת עם החלשים –  מלווה אותי. “קחי, קחי את אחד המקלות שלי” מציע איציק באבירות  וקובע ציון דרך היסטורי שני –  היום בו התחלתי לטייל עם מקל. בסופו של דבר, למרות תחזיותיו האפוקליפטיות של איציק, אני מצליחה להעפיל לבקתה תוך 4 שעות ו- 20 דקות.  וזאת למרות אותה בחורה סינית שקצת מביאה לי את הסעיף… במקום תרמיל ובו שני שקי שינה, 3 סטים מלאים של בגדים, בהתאמה ל- 4 עונות, 2 ליטר מים ועוד, היא נושאת בידיה הקטנות סמארטפון וכל פעם שאני מגיעה אליה ועוקפת אותה מעט, היא מתמלאת בחיוניות ושוב עולה בצעד קליל, משאירה אותי מזיעה מאחור, נעצרת, מתקדמת קצת עם הקנדי קראש שלה, וחוזר חלילה. מתישהו ברבע או שליש הדרך, היא מחייכת לעברי חיוך מנצח אחרון, סבה על עקבותיה ויורדת מן ההר. המסע  שלה להיום כנראה נגמר. שלי רק מתחיל.

Cook 8

הלג האחרון של הדרך כבר עובר בשדות השלג. אני מקפידה לצעוד בעקבות טביעות הרגל של קודמי, והבקתה  כבר מחייכת אלי בקצה האופק. מרחוק אני רואה את הגימביות מבוססות בשלג, צוהלות ולצידן צומח במהירות איש שלג חינני וצחור.  אוי, הנעלים של איילי לא עמידות למים, מתגנבת צורת חשיבה פולנית לליבי.  מאידך אני חושבת,  כי אם התפנתירגשית לחשוב על הנעליים של איילי יש מקום להניח שנשימתי שבה לסדרה והכל כבר טוב. זהו, עוד צעד אחד ואני בבקתה. איזה כייף.

Cook 3

תוך שעה שעתיים, מיטב הנוער הישראלי כובש את הבקתה. אחד החבר’ה אפילו פורט על גיטרה. לא, הוא לא סחב אותה למעלה על גבו, היא פשוט חיכתה לו שם.  התרמילאים של ניו זילנד הם לא התרמילאים של הודו. זה בטוח. כאן החבר’ה ערניים, נמרצים, מטיילים. הבנות החמודות מזכרון, מלהגות בחן, ואחת ג’ינג’ית מספרת איך לטרק הראשון שלה היא יצאה  עם ליטר שמפו וליטר מרכך. “למה עשיתי את זה? לא יודעת…” היא אומרת בקלולסיות, “הייתי נעל.” אין חדש תחת השמש, עובר מבט מחוייך ביני לבין אביב, כאשר שנינו נזכרים בג’ינג’יות של 2002, בדרום אמריקה, סוחבות בתרמיל של הטרק את אותם הבקבוקים.

אבל הסיפור של אדם וענבר שונה. אנחנו קולטים מייד שהם עשויים מחומרים שונים. בני 27, כלומר בוגרים בהשוואה לשאר התרמילאים הישראלים.  קיבוץ, שנת שירות, תלפיות, יחידה מובחרת, משלחות לאפריקה או לארה”ב, ספורט אתגרי – אנחנו מתחברים. אדם, שזוכה אצלינו מייד לכינוי ‘אריאל’ (מזכיר כל כך, במראה ובמהות, את אריאל, חבר שלנו, חולם על קריירה אקדמית מפוארת כמו זו שלו, ומתכנן לכבוש מצוקים ופסגות  ממש כמו אריאל. הם כל כך דומים בעיני, עד אשר אני מופתעת מחדש כל פעם שאריאל מרים את הראש ובעצם אני מגלה שזה אדם), מבשל ארוחת ערב מושקעת, ובמקום שאנחנו, זקני השבט, נזמין את הצעירים לארוחה קורה ההיפך, והם מאכילים אותנו.

הגימביות (וכך גם אנחנו) נהנות מתשומת הלב שהן מעוררות, הן משחקות במשחק קלפים שהכינו בעצמן (עשרות קלפים שציירו באחד הימים כאשר ביקשו לשחק “מלחמה” ולא מצאו חפיסת קלפים מתאימה. הקלפים שהכינו בכישרון ובהתמדה אף כוללים תיקון מגדרי, ומלבד נסיכים תמצאו שם גם נסיכות) ומתנהגות בצורה ייצוגית להפליא.  ב- 8:30 בערב, אני לובשת את כל השכבות שהבאתי ויוצאת לגזוזטרה, מנסה לאתר את איציק ואביב שיצאו לשוטט בנופי בראשית, רגע לפני שתשקע השמש. רק שיחזרו לפני החשכה, אני ממלמלת בראשי, ושמחה לראותם מנופפים לי לשלום מן מגבעה סמוכה. קפוא וקסום, בשעה זו, מחוץ לבקתה ואנשים יוצאים לצלם תמונות אחרונות. עיני מתמקדות במראה המהפנט של שני שובלי עננים ארוכים, מקבילים זה לזה, השטים בשמים לעברינו במהירות של מכונית מירוץ.

Cook 5

בלילה, אני מתהפכת בתוך שק השינה שלי, מציצה דרך החלון החשוך, ממרומי מיטת הקומותיים המשפחתית שלנו. הרוח שורקת בפאתוס של תזמורת כלי נשיפה וחובטת בקורות הבקתה. החבטות העזות מחזירות אותי ללילה אחד בטיול הגדול שלנו, לפני 13 שנה. אני ואביב מטיילים ב- Isla Navarino, אי השוכן דרומית לארץ האש בצ’ילה ונחשב ליבשה הקרובה ביותר לאנטרקטיקה. בסופו של יום הליכה מתיש אנו נוטעים את האוהל שלנו. רגע לפני שאנו תוקעים יתדות באדמה, אנו מתרחקים לשניה מן האוהל והנה מגיעה הרוח ונוטלת את האוהל שלנו, על המזרונים והפליסים שבתוכו, מטיסה אותו לעבר האגם הקפוא. בשניה, אנחנו קולטים מה קורה. אביב רץ ריצת אמוק, מזנק מאיזה סלע גבוה, איזה 3 מטרים או יותר, וברגע האחרון מצליח לתפוס את שולי האוהל כשרגליו כבר מבוססות באגם הקפוא. לרוח החזקה יש גם יתרונות, אנו מגלים כאשר היא מייבשת את האוהל תוך דקות אחדות. מרגע שאנו מקימים האוהל בשנית אנו לא עוזבים אותו יותר. מלבד יתדות, אביב מקים סביב האוהל חומת אבנים, שגובהה כדי מטר. אנו שוכבים לישון, אביב נרדם תוך שניות, כמו תינוק, ואילו אני נשארת ערה כדי מחצית לילה, אוחזת במוטות האוהל לבל יקרוס. הרוח השורקת עכשיו מחוץ לבקתה מחרישת אוזניים, מעניין אם היא יכולה לסחוף את הבקתה לאגם אני תוהה ונרדמת לבסוף.

אנו מתעוררים בבוקר של סערה גדולה. התחזית להמשך היום, כנהוג בניו זילנד, לא סגורה על עצמה. אנחנו מושכים את הבוקר. שלושת הבנות החמודות מזכרון, מתעטפות בכל מלבושיהן, וכאילו לא די בכך, הן מתלבשות על צמד בריטים קשוחים שמחליטים לצאת לדרך.  באזור השעה 11 גם אנחנו מחליטים כי מוטב לרדת מאשר להישאר. אנו מוסרים את כל שאריות האוכל שלנו לאנשים שהחליטו להמתין כי מזג האוויר ישתפר, לובשים 3,4 שכבות לבוש, חליפות סערה, גייטרס, כובעים, כפפות, מה שיש…איציק עוטה גם מסיכת פנים מלאה המשווה לו מראה מלבב של שודד קרחונים. אדם וענבר, שלימים נאמץ אותם בחום אל משפחתינו, מצטרפים אלינו, ונוטלים את התפקיד המכובד  – להשגיח עלי. בדרך, ברגעים הבודדים שמחשבותי נודדות, אני תוהה האם איציק סגר איתם איזו עסקת אאוט-סורסינג משתלמת בענייני.

Cook 6

אני הולכת בנחישות ומודה לאדם כל פעם שהוא משתהה קצת מאחור ונותן לי זכות קדימה.  “הגרביים שלי עדיין יבשות” אומרת ענבר בתחילת הדרך, אבל עד מהרה שלושתינו מבינים כי הדרך הנוחה והמהירה ביותר עוברת  דרך השביל המסומן שכבר מזמן הפך לנחל זורם. הגשם מכה בחוזקה אבל הרוח נרגעת. עימה, גם אני נרגעת ומתפנה להסיר את כובע הגרב, לפתוח את הרוכסן של מעיל הגשם המתוחכם שצולה אותי מבפנים ולקבל את מטח הגשם על ראשי הגלוי …כמעט באהבה.

ממעלה השביל, או ליתר דיוק הנחל, אני רואה את אריאל מועדת לרגע, בתוך נהר שרצוי לחצות לרוחב, רגע לאחר מכן  איציק מניף אותה באוויר. לפחות, אני מנחמת את עצמי, הרוח שכחה מעט ואינה מאיימת עוד לסחוף את אריאל, שמשקלה עדין לא מגיע ל- 20 ק”ג. אני ממשיכה לצעוד בנחישות, מקווה כי  אדם וענבר, לא רק מעמידים פני סבלניים, אלא באמת בורכו בסגולה זו. בערך במחצית הדרך, בנקודת המעבר משביל הבר ל- 1,939 מדרגות העץ המהונדסות שנותרו עכשיו לרדת, הגשם מפסיק. שעתיים וחצי בלבד אורכת הירידה הרטובה הזאת ובניו זילנד כמו בניו זילנד, מחכה לנו מחסה במורדות ההר, עם שירותים נוחים ומטבח ושולחנות הסבה. אנחנו מחליפים בגדים…את כל הבגדים… ומתיישבים לארוחה שאחרי הטרק.

עוד מהבלוג של ענת מסינג

היום יום הולדת

היום היה אמור נעם אבנון לחגוג את יום הולדתו ה- 46. כולנו התכנסנו לחגיגה, אך מי לא בא? נעם. בבית העלמין בגבעת ברנר, השתתפנו בטקס גילוי המצבה. להלן, דברים שכתבתי ב- 7 לאוקטובר, 2015, ימים ספורים לאחר...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

זה פוסט של סוף מסע

ואם אביב היה כותב אותו היה נראה בערך כך: 70 ימים ולילות טיילנו בארץ המופלאה הזאת ניו זילנד, מתוכם 22 לילות לנו ב-Backpackers, מתחככים בתרמילאים צעירים, משחזרים נעורינו כקדם. 17...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איפה היה האינסטגראם לפני 20 שנה?!

או איך ביליתי יום שלם כתיירת בירושלים, עם הבלוגרים הכי מגניבים בעולם... כל פעם שאני חולפת דרך שער יפו, בואך העיר העתיקה אני מרגישה קצת כמו ...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה