הבלוג של ענת מסינג

שבנו...היה סוף. עכשיו אנחנו עמוק בחיים, אבל מתחדשים כל הזמן, מתרעננים, עובדים קשה אך מקפידים לעשות דברים שמעניינים אותנו...ומיותר לציין, מתכננים את המסע הבא...

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2013

1

הן חובטות על גבי המקשים בחינניות, מבטן מרוכז, השפתיים ממלמלות, 2 רבעים, 3 רבעים, מנסות לשמור על הקצב..ובכן…הקצב, בקונצרט סוף שנה, בספריית בית הספר, בקרית אונו, מקבל, כך מסתבר, פרשנויות מגוונות. אין רגע מושלם יותר לתוכו מתנקזת כל הנחת ההורית כמו קונצרט סוף שנה, עד אשר באה ה-א-ז-ע-ק-ה ומפזרת את הנחת כמו יירוט מוצלח של רקטה המפזר את הרסיסים לכל עבר. סבים ודודים, הורים וזאטוטים מסתדרים בטור מופתי, שכל מרכול היה מתגאה בו, למשל בתור לקופה, מותירים את פסנתר הכנף מיותם בספרייה. אני אוחזת בכל יד ילדה, מבקשת ללכת בצורה מסודרת, מדמיינת שאני משתייכת לעם מתורבת, אך לפנינו משפחה מרובת אורחים ו-הדקה-וחצי-של-חסד שמעניקה לנו כיפת ברזל, כבר דוחקת ועימה הרצון לשכן את הפסנתרניות הקטנות במרחב המוגן של בית הספר הוא עז. הילדות, זריזות, דרוכות, מעט מתוחות, אך מתורגלות,  גומאות את 20, 30 המטרים שמפרידים בינינו לבין המקלט בשניות. ושם, תוך פחות מדקה, האצבעות שחבטו קודם על הקלידים, כבר בונות בזריזות מגדל מבדידים של שיעורי חשבון, ששרדו את שנת הלימודים תשע”ד. שניים, שלושה פיצוצים המומים נשמעים מרחוק. זה יירוט, הנה עוד אחד, ממלמלים המבוגרים, וכולם שבים לחוס בצל הכנף של הפסנתר. ממשיכים מאותה נקודה שהפסקנו קודם, כאילו כלום, מוחאים כפיים סוערות בהישמע מרש הסיום. ואני מחבקת את בנותי ועומדת משתאה נוכח הקלות הבלתי נסבלת של ההסתגלות.

* * *

בנותי יוצאות נרגשות מן הקיטנה, היום עניתי על כל השאלות, מחר אני “מדען היום” מכרזיה אחת, ותראי אילו פסלונים יצרתי מאבקת סידן, מתחרה בה השניה, ותחזיקי את זה, את זה ואת זה, הן מערימות עלי שלל יצירות. “וואו, בנותי”, אני מתרשמת, כמדי יום. אנחנו עושות את המרחק הקצר המפריד בין הקיטנה לביתינו. הפעם ה-א-ז-ע-ק-ה תופסת אותנו בכביש ראשי, בנתיב השמאלי. “שיט” אני מסננת אך שמחה לראות כי כל הרכבים סביבי עוצרים, ככה באמצע הכביש. אנשים יוצאים מהרכב. גם אנחנו. אני משאירה הכל מאחורי, תיק, ארנק, טלפון, ואת כל רפרטואר היצירות של הבנות. אנחנו שוכבות על אי תנועה, הבנות בתנוחת עובר, ראש אל ראש, ואני רוכנת על ראשיהן כמו דוגרת מסורה. אישה מבוגרת, ספק יושבת, ספק שוכבת לצידינו. אמא שלי לא היתה מצליחה להתישב ככה על האדמה, אני חושבת לעצמי, הברכיים שלה לא היו נותנות לה. ב-ו-ם, עוד ב-ו-ם, אולי עוד אחד מרוחק ואנו חוזרות לרכב. עוד 5 דקות אנחנו בבית. ממשיכות אל אחר צהריים של חופש, עם חברים, עם פנקייקים ועם הקלות הבלתי נסבלת של ההסתגלות.

* * *

אנחנו קופצות לבקר חברה שאך ילדה. הימים חמים, הילדים מנהלים קרבות מים במרפסת השמש.  יושבים בתוך דליים, מתיזים מים זה על זו עם צינור, כוסות פלסטיק ובלוני מים. הגור, בן שלושה שבועות, יונק בחדר השינה, מפלבל עיניים, מגרגר. א-ז-ע-ק-ה מפלחת את האוויר. הילדים רטובים, קצת רועדים, יוצאים לחדר המדרגות, יורדים קומה, מטפטפים על המדרגות. אני מלווה אותם. ההורים והגור נשארים בדירה. בחדר המדרגות אנו פוגשים שכנים. אני מנסה להרגיע את ההתלהבות, מתנצלת על הרעש והטפטופים. כולם צעירים, רווקים ואני חושבת פתאום שרק בתל אביב מתאפשר המפגש הבלתי אמצעי הזה, בחדר המדרגות, בין ילדים אנרגטיים לסטודנטים אפוצים, בשעת בין ערביים של יום שישי. עבורם הילדים הסתגלתניים שלנו זה לא יותר ממטרד. עכשיו יש רצף של אזעקות, שלוש או ארבע במספר. הסיפור נגמר. אנחנו נפרדים מהרווקים וחוזרים להתיז מים במרפסת. והגור בשלו…יונק. עולם כמנהגו נוהג ואני ספק נפעמת, ספק מברכת על הקלות הבלתי נסבלת של ההסתגלות.

* * *

עכשיו ערב שבת, אנחנו בבית. הילדות מבקשות ללכת לישון מאוחר, אני זורמת. אביב חוזר מעוד יום מילואים ומתעדכן באתר האינטרנט של אל ג’זירה, למען האיזון. הבנות קוראות את אותו הספר, לסירוגין ואני מנסה לכתוב משהו לעזאזל….כל כך הרבה זמן אני רוצה לכתוב וכלום לא יוצא. א-ז-ע-ק-ה קוטעת ארוחות שבת בבתים בהם מקפידים על ארוחה מסוג זה, ואנחנו קופצים לממ”ד. יושבים על הארץ, משחקים 7 בום… שני הפיצוצים האחרונים, ממש קרובים, ממשיכים להדהד באוויר,  כאילו מתחת לחלון. ב- Ynet כבר מעדכנים, 2 יירוטים מעל גוש דן והבנות, שבעות הסתגלות, נרדמות בסלון. אני חושבת, איזה יום עמוס חוויות, ורק שלא נשכח להעביר אותן לממ”ד, ללילה, מעודף הסתגלות.

עוד מהבלוג של ענת מסינג

היום יום הולדת

היום היה אמור נעם אבנון לחגוג את יום הולדתו ה- 46. כולנו התכנסנו לחגיגה, אך מי לא בא? נעם. בבית העלמין בגבעת ברנר, השתתפנו בטקס גילוי המצבה. להלן, דברים שכתבתי ב- 7 לאוקטובר, 2015, ימים ספורים לאחר...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

זה פוסט של סוף מסע

ואם אביב היה כותב אותו היה נראה בערך כך: 70 ימים ולילות טיילנו בארץ המופלאה הזאת ניו זילנד, מתוכם 22 לילות לנו ב-Backpackers, מתחככים בתרמילאים צעירים, משחזרים נעורינו כקדם. 17...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איפה היה האינסטגראם לפני 20 שנה?!

או איך ביליתי יום שלם כתיירת בירושלים, עם הבלוגרים הכי מגניבים בעולם... כל פעם שאני חולפת דרך שער יפו, בואך העיר העתיקה אני מרגישה קצת כמו ...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה