הבלוג של ענת האחת

anatmandel

עדכונים:

פוסטים: 51

החל מנובמבר 2014

אתמול, כח בחשוון תשע”ו, היה יום הזיכרון לאימי.

הזיכרון הכי חזק שעלה לי , בעצב גדול , היה דווקא יום ההולדת האחרון שלה. ב-21.11.2011. זה היה יום ההולדת ה-67 והאחרון. חגגנו (אם אפשר לכנות זאת כך) בבית אבות סיעודי, ימים ספורים אחרי שהגיעה לשם.

זה היה יום ההולדת הכי ארוך והכי עצוב בחייה, שנמשך למעשה יומיים או שלושה שבהם פקדו את מיטת חוליה כל בני המשפחה, חבריה וחברותיה. כול אוהביה מקטן ועד גדול – עלו לרגל מבוגרים וצעירים, בריאים וחלשים, מי שראו אותה כל יום ומי שמרחוק באו, והצטרפו אלינו, הבנות והנכדים הקטנים והגדולים, כאילו ידעו שזאת ההזדמנות האחרונה להגיד שלום ותודה על כל מה שעשתה ונתנה לכל אחד ואחת שנגעו בחייה. היא היתה נרגשת ומבולבלת והם ידעו נכון. כולנו ידענו והרגשנו עמוק עמוק בלב פנימה, שהיא כבר לא תהיה כפי שהייתה. שאלה הם ימים אחרונים של חסד.

חצב אהוב. צילמתי לאמא

חצב אהוב. צילמתי לאמא.

הרגע שבו לא עמד לי קור הרוח ומסכת האופטיות נקרעה באחת מפני , היה הרגע בו ישב לצידה אבי, ברגע הכי שקט והכי אינטימי שהייתי עדה לו אי פעם. גם עכשיו כשאני נזכרת, עולות בי דמעות של עצב ושל התרגשות. הם התגרשו כמעט 20 שנה קודם לכן, אבל למעשה הם אף פעם לא באמת נפרדו. האהבה ביניהם הייתה עזה כמוות. סליחה על המליצה, זו כנראה עובדה. מים רבים עברו, חתולים שחורים חצצו ביניהם, אך הקשר לא נמוג והאהבה לא כבתה. עד ליום האחרון.

בתחילת אותו יום, כשאנחנו עוד לא יודעים שהיא תיפרד מאיתנו בסופו, אבי ישב לצד מיטתה. אחז בידה בלי מילים, היא עם מסכת חמצן על פניה והוא צהוב כקלף בשל מחלתו. ראיתי דמעות בזויות עיניו, מחזה שאף פעם לא ראיתי, ובאופן אוטומטי בלי לחשוב בכלל יצאתי מהחדר כאילו לאפשר להם רגע פרטי אחרון. יצאתי גם בגלל שאני לא עמדתי במחזה ושם, בגינת הבית הירוקה מצאתי פינה לפרוק את כל שעל ליבי בבכי גדול, בודד ורטוב, וזועק לשמיים.

באותו היום הגיעה גם אחותי מארץ מגוריה, לאחר שהוזעקה כדי להיפרד, והצליחה להגיע כמעט ברגע האחרון. נראה היה שאמא חיכתה שהיא תגיע, המילים האחרונות של אמא, אם נקרא להן מילים, היו כאלה של אושר על שהבת שלה הצליחה להגיע.  וכך הושלם מעגל הפרידה מכל האנשים היקרים לה,  שלא יהיה אחד שהיא תפסח עליו מבלי להפרד לשלום. כזאת היא הייתה. כפי שהקפידה להשתתף בכל אחד מאירועי השמחה של כל אחד מבני המשפחה, בקושי ובחולי, ובכל מזג אויר, כך גם רצתה להיפרד מכל אחד ואחת מהם.

בלילה נפרדנו ממנה. כח בחשוון תשע”ב, ערב שבת קודש, נפרדנו כולנו מהאמא והסבתא שכולנו אהבנו. בעצב שלא יודע גבולות. בעצב כזה שמתנחל בעצמות ומדי פעם הוא כל כך גואה, ממלא ומטביע את כל אברי הגוף, עד שטיפות ממנו נחלצות רק בזויות העין. והיום הזה, שבו נפרדנו מאמא, היה היום הראשון בשובל אבל ארוך, שמשתרך אחרינו מדי יום, בעצב שלא הסתיים ובקושי התקהה. שכן כעבור פחות משנתיים (בספטמבר 2013), בעוד אנחנו מנסים לאחות את השברים, גם אבי הולך לעולם שכולו טוב ומותיר אותי ואת אחיותי יתומות מאם ואב.

אמא צעירה בתליון זיכרון

אמא צעירה בתליון זיכרון.

אמא. יהי זכרך האהוב ברוך.

עוד מהבלוג של ענת האחת

תצוגה מקדימה

על אופטימיות ועל פסימיות

אחרי שצפיתי אתמול בבושה גדולה על המתחולל בבית המחוקקים שלנו, בערב שאמור היה להיות חגיגי והפך להיות פארסה מבישה על דמוקרטיה וכבוד, חשבתי לעצמי על אופטימיות ועל פסימיות. אופטימיות על שום מה ? על שום הדם החדש שנכנס...

תצוגה מקדימה

ריאקציה רצה וצמחים מטפסים

תחשבו הכי רחוק מהבימה, הכי רחוק מהזוהר התל אביבי, הכי רחוק ממסקין וכיכר רבין. תגיעו לתוך התחנה המרכזית החדשה הכי ישנה בעיר ושם, במעמקי מפלצת הבטון, בפינה דחוקה אחרי מקדונלד וחנות קעקועים, בסביבה שוקקת סינים, אפריקנים,...

רוח פסח לחג שמח

  הרוח האביבית של פסח מנשבת בקרירות מול השמש החמימה כאילו מנגנת לנו את הזיכרונות של הבית הנעלם כמו צליל מיתר מתוח מתנועע אל מנגינה של אור וגעגוע    במטבח מתערבלים יחד המתכונים והתבלינים רשימות בכתב יד של אימא...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה