הבלוג של ענת האחת

anatmandel

עדכונים:

פוסטים: 51

החל מנובמבר 2014

תאילנד. ארץ של חופים מדהימים, מלונות פאר, אוכל טעים, ומסאז’ים מעלפים – כך כולם מכירים את תאילנד. מעטים בלבד מכירים את התרבות התאילנדית ומעטים עוד יותר צפו בסרטים תאילנדים. השבוע, נוכל להיחשף להיכרות בסיסית עם מיטב היצירות של הקולנוע התאילנדי כאן בישראל, במסגרת פסטיבל הקולנוע התאילנדי 2015 שיתקיים באולמות הסימנטק בתל אביב, חיפה, הרצליה וירושלים.

בשנים האחרונות מתבלט הקולנוע התאילנדי בפסטיבלים ברחבי העולם, מאז זכייתו של הסרט “גלגוליו של הדוד בונמי” בדקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2010.

שאול ואילנה דישי, שגרירת תאילנד, הבמאי טום ואלר. צילם אלברט דישי

שאול ואילנה דישי; שגרירת תאילנד; הבמאי טום וואלר. צילם אלברט דישי

ביום רביעי (2.9.15) התכנסו  בסינמטק תל אביב  מאות אורחים של השגרירות התאילנדית בישראל, ביניהם השחקן חיים טופול ואשתו , נדב אבקסיס, אלמה דישי ועוד, לחגוג את פתיחת הפסטיבל  שחזר לישראל לאחר שנים של הפסקה, ביוזמתה והפקתה של אילנה עופרי-דישי היוזמת, מנהלת ומפיקת הפסטיבל.

אין כל ספק כי קולנוע מקורי הוא אחד הכלים להיחשף לתרבות של מדינה, למראות וצלילים מקוריים, שבעזרתם לומדים את האנשים, וחשים חוויות חדשות. מי שכן ביקר בתאילנד יוכל להיזכר ממקור ראשון.

שגרירת תאילנד גב’ אנגסאנה סיהפיטאק  ארחה את המוזמנים עם אוכל תאילנדי ממסעדת “הבית התאילנדי”, הבירה  התאילנדית המפורסמת “סינגהה”  , ומסאז’ מהסרטים של “שבע ספא” בתל אביב.

פסטיבל קולנוע תאילנדי. צילמה ענת מנדל

פסטיבל קולנוע תאילנדי. צילמה ענת מנדל

לאחר קבלת הפנים הטעימה והזהובה הוקרן הסרט “המוציא להורג האחרון”,  בהקרנה חד פעמית,  סרטו של הבמאי התאילנדי טום וואלר, הצעיר והמוכשר, אשר מלווה את פתיחת הפסטיבל, והגיע במיוחד לישראל לשלושה ימים.

“המוציא להורג האחרון” The last Executioner

סרט זה מבוסס על סיפורו האמיתי,  המרגש ומעורר המחשבה של צ’בורט ג’רובון (משחק: ויטאיה פאנסרינגארם המצוין)  המוציא להורג האחרון בכלא התאילנדי. צ’בורט הצעיר היה  גיטריסט רוק’נרול פרוע שנאלץ להתחיל לעבוד בבית הכלא “הילטון בנגקוק” על מנת לפרנס את משפחתו. סיפור נוגע ללב על יופיים של החיים ועל הסוריאליזם של המוות, על המאבק בין קרמה טובה לרעה. ועל הקונפליקט הפנימי של הגיבור בין היותו בעל, אב וסב רגיש ואוהב ובמקביל תליין מקצוען וקר רוח המבצע את משימתו על הצד הטוב ביותר כפי שהוא נדרש לו.

הסרט מרתק את הצופים למסך. למרות המראות הקשים והדם הניגר לא ניתן להסיר את העיניים. זויות הצילום הייחודיות, השימוש בתאורה ייחודית המבדילה בין הסצינות השונות,  פס הקול המותאם להתפתחות הסרט , הנע בין תאילנד המסורתית לבין הרוקנ’רול המערבי, החפשי, הפרוע יוצרים אווירה מיוחדת במינה. השחקן הראשי, פאנסרינגארם, פשוט מצוין. משחק את אותה דמות לאורך 30 שנות חיים באופן מעורר אמון ואמפטיה. קשה שלא להתרגש ממנו ומהחיים שהוא מנהל בדואליות מרתקת בין חיים למוות.

ריגשו אותי במיוחד שתי סצינות – האחת – בהיות צ’או (גיבור הסרט) אב צעיר הנושא את בנו הרך הנולד על כפיו, מיד לאחר שנאלץ לירות בנידון למוות בפעם הראשונה. והשניה – בסיום, כשצ’או צריך להגדיר את עצמו ללא מילים, רגע לפני (או אולי רגע אחרי) שהוא מוסר את נשמתו לבוראו הוא בוחר להתעלם מהעבודה שהוא עשה, ונאחז בשלושה מאפיינים “בעל, אבא, מוזיקאי”. פשוט ונפלא.

“המוציא להורג האחרון” זכה בפרס ה”סורסוודי” 2015  לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר. זהו  פרס שמוענק כל שנה על ידי תעשיית הקולנוע התאילנדית (מקביל לפרס “אופיר” הישראלי), לאחר שהיה מועמד בשש קטגוריות, ביניהן בימוי, שחקן ראשי, עיצוב פסקול ועיצוב תלבושות. הסרט זכה בפרס השחקן הטוב יותר בפסטיבל הבינלאומי של שנחאי 2014, בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבכורות הבינלאומיות במנילה 2015, ובפרס הראשון בטקס “סואן דוסיט” התאילנדי לכרזות סרטים בשנת 2015.

למען הסדר הטוב, ובמאמר מוסגר, יש לציין כי עונש מוות עדיין קיים בתאילנד. כידוע (או לא) המלך הוא הסמכות להוצאה להורג בממלכה ומכיוון שהמלך חולה הוא אינו עוסק בכך, ולכן עונש המוות לא חל בפועל. אולי שם הסרט מעיד על תקווה לעתיד נטול עונש מוות ולענישה הומנית יותר.

המוציא להורג האחרון (לכאורה). צילום יחצ

המוציא להורג האחרון (לכאורה). צילום יחצ

שוחחתי עם הבמאי טום וואלר, בן לאם תאילנדית בודהיסטית ולאב אירי קתולי, אשר התחנך באנגליה והיום מתגורר בבנגקוק:

“הסרטים הנפוצים בתאילנד הם בדרך כלל קומדיות או סרטי אימה. אני בחרתי לביים את הסרט “המוציא להורג האחרון” בגלל הסיפור האנושי המרתק ובגלל האתגר, שכן זו הפעם הראשונה שנעשה סרט תאילנדי מהז’אנר הביוגרפי”.

וואלר סיפר, באנגלית צחה במבטא בריטי, על יצירת הסרט “במהלך העבודה על הסרט נעזרתי בחומרים מקוריים ובראיונות עם בני משפחתו של צ’או (המוציא להורג האחרון בממלכה התאית). כדי לתת לצופים את תחושת התקופה השתמשתי בקטעי ארכיון מקוריים כמו ההודעה על רצח קנדי או נאום של רונלד רייגן”. לדבריו “המוזיקאי הצרפתי עשה שימוש מיוחד במוזיקה תאילנדית מקורית ומוזיקה מערבית יצירת פס קול שיתמוך בסיפור הקשה של הסרט. הצלם האוסטרלי הוא צלם חדשות שעשה שימוש במצלמה ידנית, והשתמש בתאורה טבעית ככל שניתן”.

עוד סיפר וואלר כי לאחר הביקור שלו בירושלים הוא חש שהיה רוצה לצלם סרט בישראל שיקשור בתוכו התייחסות לדתות השונות – היהדות, הנצרות והאיסלם.

לדבריו “קיומו של הפסטיבל בישראל מאוד מרגש שכן הדת הבודהיסטית היא מאוד נוכחת בקולנוע התאילנדי וישראל היא מדינה יהודית וזה מעניין לדעת איך הסרטים יתקבלו על ידי קהל כל כך שונה”.

בפסטיבל יתארחו 6 סרטים המייצגים מגמות שונות בקולנוע התאילנדי . הנה על קצה המזלג כמה מלים על מקצת מהסרטים המוצגים בפסטיבל:

“אני…עצמי “(תאילנד 2007) – דרמה רומנטית קומית בבימויו של  פונגפאט ואשיראבונג’ונג ועוסק בבחור צעיר, טאן, אשר איבד את זכרונו בתאונת דרכים קשה, מתאהב בצעירה שדרסה אותו, וכשזכרונו חוזר אליו הוא מגלה שאת חייו שלפני התאונה בילה כרקדנית קברט טרנסווסטיט.

גלגוליו של דוד בונמי (תאילנד/ צרפת 2010) – יצירה מופשטת של הבמאי אפיכטפונג ווירסטקול. אוסף של זיכרונות, חלומות, פנטזיות ואולי אפילו קפיצות לעתיד, באמצעותן “מסכם” גבר הנוטה למות את חייו ואת כל גילגוליו השונים. הסרט זכה בפרס “דקל הזהב” בפסטיבל קאן 2010.

מודעות ורצח (תאילנד 2011) – מותחן בבימוי טום וואלר, המבוסס על ספרו של ניק ווילגוס. נער צעיר נרצח בתוך שטחו של מנזר בודהיסטי בבנגקוק אבל המשטרה לא מתאמצת במיוחד לפתור את תעלומת הרצח. האב אננדה, בלש לשעבר, מחליט לבצע את החקירה בעצמו ובעזרת עוזרו, נער המזבח ג’ק.

(אם זה נשמע לכם מוכר, תחשבו על הסרט “שם הורד” עם שון קונרי ותבינו למה).

סרטים נוספים -”בית קברות מהודר”, “יומנה של מורה”, ”השחיינים”.

הטעימות שלי מהקולנוע התאילנדי בהחלט הותירו טעם של עוד, ואני ממליצה לחובבי הקולנוע באשר הם, לסור לאולמות הסינמטק כדי להינות מתרבות אחרת. אין הרבה זמן.

שבוע הקולנוע התאילנדי, 2-16 בספטמבר, סינמטק תל אביב.

עוד מהבלוג של ענת האחת

תצוגה מקדימה

אמא. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. זיכרון

אתמול, כח בחשוון תשע"ו, היה יום הזיכרון לאימי. הזיכרון הכי חזק שעלה לי , בעצב גדול , היה דווקא יום ההולדת האחרון שלה. ב-21.11.2011. זה היה יום ההולדת ה-67 והאחרון. חגגנו (אם אפשר לכנות זאת כך) בבית אבות סיעודי, ימים ספורים אחרי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

על אופטימיות ועל פסימיות

אחרי שצפיתי אתמול בבושה גדולה על המתחולל בבית המחוקקים שלנו, בערב שאמור היה להיות חגיגי והפך להיות פארסה מבישה על דמוקרטיה וכבוד, חשבתי לעצמי על אופטימיות ועל פסימיות. אופטימיות על שום מה ? על שום הדם החדש שנכנס...

תצוגה מקדימה

ריאקציה רצה וצמחים מטפסים

תחשבו הכי רחוק מהבימה, הכי רחוק מהזוהר התל אביבי, הכי רחוק ממסקין וכיכר רבין. תגיעו לתוך התחנה המרכזית החדשה הכי ישנה בעיר ושם, במעמקי מפלצת הבטון, בפינה דחוקה אחרי מקדונלד וחנות קעקועים, בסביבה שוקקת סינים, אפריקנים,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה