ילד בן עשרים

בחורה עם מחשב נייד
unnamed
שיחת טלפון שקיבלתי היום סוף סוף מעומרי הושיבה אותי לכתוב, הושיבה אותי לחשוב, להתרפק ולכתוב..
הילד שלי הולך וגדל ואני הולכת ו…לא לא מזדקנת, מעדיפה מחכימה ומבשילה. הוא רק אתמול כך נדמה נכנס לי לחיים ואופס עברו עשרים שנה. זה נראה כאילו רק אתמול, זה מרגיש כמו נצח נצחים, כי מי בכלל זוכר מה הייתי בחיים ההם לפני, כי בכלל סופר כל כך הרבה שנים ..
והיום בטלפון בקול עבה שהוא  אימץ לו, בשיחה ארוכה ולא שיגרתית  מקולג׳׳ בעיר רחוקה מהבית, הוא שואל אותי  לשלום כולם ומה חדש איתי . מנהל  שיחה כזאת בוגרת, מצחיק אותי בסיפורים ומשתף בלבטים,  מודה שהוא מתגעגע ומסיים ב״love you אמא״ , ולשם שינוי אני רק מקשיבה וצוחקת , לא  מטיפה ולא מוסיפה ״אמרתי לך״ . אני פשוט מקשיבה, מספרת לו מה בישלתי ומה קורה עם אבא וקוריוז מהעבודה שלי, ואיך אני דואגת לאחותי שם בארץ, וסבתא וסבא..שיחה ממש כמו עם חברה. וכשאני מנתקת את הטלפון אני שואלת את עצמי; מתי, מתי ואיך זה קרה, מתי הוא  הפסיק להיות הילד הזה שלי שהחזקתי לו ת׳יד, שניגבתי לו דמעה, שסיפרתי סיפורים  ושרתי לו שירים.
ולחשוב שכבר עברו עשרים שנה מהיום שבו באמת השתנו לי החיים. מהיום שבו הפסקתי להיות אני והפכתי ל״אמא של״.  כי האמת שכל מה שקורה עד אותו הרגע הוא הפיך ואפשר לחזור אחורה ואפשר להתחרט ולשבור את הכלים,  אבל מרגע שאת ״אמא של ״ אז כל ההחלטות והתלבטויות  , כל השמחות והדאגות קשורות בקשר לא נפרם ביצור הקטן הזה שפתאום נכנס לך לחיים ושום דבר כבר לא יכול לו מבלי לחשוב על איך ולמה זה ישפיע על יצירת הפאר הזו שקשורה  בך לנצח נצחים.
ופתאום הוא בן עשרים וכהרף עין  עברו להן שנים של בקבוקים וחיתולים ,  שנים של קוביות לגו ופלסטלינה, שנים של נדנדות בגינת שעשועים ודלי עם כף בחוף הים. שנים של למידה של אלף בית ולוח כפל ולהגיד תודה ואת מילת הקסם בבקשה , שנים של ״אני אוהב אותך אמא״ ומאוחר יותר ״ אני שונא אותך״ , ילד מתרפק ואז נער מתבגר ומתבדל, עם פצעי בגרות וכאבי גדילה ולב שבור ואהבת נעורים נכזבת.
ופתאום הוא בן עשרים , גבוה ממך, חזק ממך, חכם ממך, שותה אלכוהול ומעשן עשבים שמסריחים לך את האוטו וחוזר מבילוי בשעות שאת כבר כמעט קמה לעבודה, ובמקום שירים קטנים של עוזי חיטמן מתנגנת לה באוטו ברעש מחריש אזניים איזו מלודיה ראפרית , שלא משנה עד כמה את מתאמצת, את לא מצליחה להבין בה ולו משפט אחד ..בקיצור  גבר במלוא מובן המילה !!
והוא הולך ומתעצם ואת הולכת ומצטמצמת..והיד שהיתה פעם קטנה ומחפשת את שלך, היא היום היד שמחבקת אותך כשעצוב לך , ומה שנשאר בלב זה זכרון מתוק של הילד שהיה וציפייה גדולה לגבר שצומח לך מול העיניים, לגבר שעוד מעט אולי כבר אבא בעצמו..
אז הילד שלי כבר בן עשרים, הוא חושב שהוא כבר יודע הכל, שיש לו ת׳תשובות לכל השאלות.  הוא בן עשרים הילד הזה שלי, וחי מחוץ לבית,  ואני לא ממש יודעת מה הוא אוכל ועם מי הוא מתרועע, ואם כואב לו בגרון, או קצת בלב מאהבה נכזבת.
אז הילד שלי כבר בן עשרים, וכולי געגועים לתינוק , לילד , לנער שהיה לי וכולי אושר  ענק וגאווה גדולה מהבחור המקסים שתפש את המקום שלו בבית ואצלי בלב.
הוא גבוה , הוא שעיר ומחוספס , עם קול בריטון שמתיימר להישמע  קשוח , אבל בתוכו, ממש ממש עמוק בפנים  מסתתר לו הילד הקטן שלי,  כזה שעוד צריך חיבוק ונשיקה, שלפעמים חולם  חלום מפחיד, שעוד צריך מילה אוהבת, הילד הנצחי שלי,  ילד שלי מוצלח..
Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.