Saloona

• >> ענת הראל, 09/02/2011
• הוסף תגובה
• 0

אחת לכמה שבועות, אני "מצליחה" להכניס את עצמי לסטרס נפשי הנובע מתחושה מעיקה שאני רודפת אחרי השעון ואף פעם לא מצליחה להשיג אותו. בימים שכאלו, אני חולמת בהקיץ על חיים אחרים:  ’למה בעצם שלא אעבור לכפר אקולוגי בגליל, אגדל סוס וכמה עיזים, אקום בבוקר כדי לקחת את הילד לבי"ס עם הטרקטרון שלי ואת שאר היום אבלה בעבודת כפיים מפרכת אך מאוד איטית?’

התשובה האמיתית היא, שכפי הנראה אחרי חודש בלי רחשי העיר מתחת לחלוני, הייתי מאבדת את שפיותי באופן סופי ומוחלט, אבל עצם המחשבה והערגה לחיים בקצב אחר, ללא ספק דורשים התייחסות ותשומת לב.

אני לא כ"כ מצליחה להבין איך זה קרה לנו? איך הפכנו עבדים נירפים למרוץ נגד השעון? אני מכירה מעט מאוד שהמרוץ הזה עושה להם טוב בנשמה , ובכל זאת, מדוע אנחנו לא בוחרים אחרת? הרי אפשר להשאר פרודוקטיביים, פעילים חברתית ועדיין להאיט את הקצב , לא?

אנחנו עוטפים את עצמנו בטכנולוגיות שמטרתן העיקרית היא להקל על החיים, להפוך הכל לנגיש יותר , פשוט יותר וחסכוני בזמן. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו שאם אני חוסכת משהו, למשל כסף, אז בסוף נשאר לי יותר כסף שאני יכולה לבזבז על דברים אחרים או לשים בצד ולחסוך. איכשהוא אותה טכנולוגיה שאמורה לחסוך לנו זמן משאירה את רובנו, לא רק ללא עודפי זמן שנחסך אלא אפילו עם חובות הולכים ונצברים של משימות שפשוט לא מספיקים להגיע אליהן.

המציאות שבה אנו חיים הופכת תובענית יותר ויותר, מקומות עבודה נחשקים דורשים מחוייבות של יותר ויותר שעות במשרד יחד עם פחות ופחות התחשבות בצורך בבילוי משפחתי/חברתי. המודעות למחוייבות הורית, יחד עם הצורך בניהול קריירה, תופס תאוצה ומאלץ אותנו לג’אגלינג’ פראי בין קריירה/הורות/זוגיות.  אנחנו לחוצים יותר, עצבניים יותר, כל עיכוב קל בכביש מקפיץ לנו את הווריד במוח, כל האטה בתפקוד המחשב מחרפנת אותנו ובקיצור , פרשתי בפניכם כרגע מתכון נפלא לסטרס, מחלות כרוניות ובעיקר איכות חיים מחורבנת להפליא! איך הגענו למצב הזה בדיוק? ויותר מזה- למה אנחנו לא עושים כלום כדי לשנות את המצב?

לאכול לאט

יש כאלו שהבינו מזמן את הרעיון, למשל: תנועת ה"slow food" , אשר החלה פעילותה בשנת 1986 באיטליה, כאשר כמה שפים יצאו נגד תופעת ה fast food ההולכת ותופסת תאוצה. אמנם התנועה עסקה בעיקר בתחום של מרכיבי המזון ומקורם אך הקדישה גם תשומת לב רבה לנושא הזמן המוקדש לאכילה במהלך היום. העמדה היא: קחו את הזמן, תהנו מהמזון שנכנס לגוף שלכם משום שהוא יכול להזין גם את הנפש אם רק תאפשרו לו. זמן הארוחה יכול לשמש לנו הפסקה יזומה מפעילות וטרדות היום , פרק זמן בו אנו נותנים מעט לראש לנוח, מתמסרים לחושים ולהנאה מהמזון ואולי גם מנצלים זמן זה לשהייה רגועה בקרב חברים או משפחה.

זמן להחלים

הרפואה הקונבנציונלית, על יתרונותיה הרבים, קצת שיגעה לנו את המנגנונים בגוף. משככי כאבים ממגרים באופן מיידי כל כאב, שלמעשה מנסה "לספר" לנו שמשהו בגוף או בנפש לא לגמרי בסדר; אנטיביוטיקה אמורה לזרז החלמה ולכן לוקחת על עצמה את מה שהמערכת החיסונית אמורה לעשות לבד (ברוב המיקרים); והתורים אצל הרופא נקבעים לפרקי זמן של 5 דקות (עוד לא נולדו האדם או המכונה שיכולים לתת טיפול יעיל ואמיתי בפרק זמן שכזה). נראה כי מהירות הריפוי הפכה מדד לאיכות הטיפול והרופא. רופאים טובים, המבינים את החשיבות של לאפשר לגוף להלחם לבד במחלה באופן הדרגתי, מוצאים עצמם נאבקים במטופלים הדורשים לקבל אנטיביוטיקה כדי "לגמור" עם המחלה כמה שיותר מהר.

מאוכזבים רבים, אשר הבינו את הרעיון, פנו לרפואה האלטרנטיבית הנותנת מענה לאותן בעיות  באופן שונה לגמרי. ברפואה האלטרנטיבית, עצם האיבחון של כל מקרה הינו ממושך יותר ומקיף. באופן טיבעי,הדבר מעלה את הסיכוי לאיבחון אמיתי ומדוייק יותר. ההתייחסות לאדם כמכלול של גוף ונפש מייצר גישה האומרת: לא כל דבר צריך להעלים מהר ולזרז. גם כאשר הסימפטומים הינם פיזיים לגמרי, לעיתים זו הנפש אשר מבקשת שנעצור לרגע, נאיט ונטעין מצברים. לא כל מצב של של חום צריך לגרור מיד כדורים מורידי חום, משום שהעלייה בחום בדרך כלל מספרת לנו שהגוף "נלחם" במשהו , אז אולי כדאי לתת לו זמן להלחם ולא להפריע לו ע"י הורדה מיידית של החום רק בגלל שמחר חייבים חייבים להגיע לעבודה?

רוב הטיפולים, ברפואה האלטרנטיבית, מעודדים את הגוף לרפא את עצמו גם אם במחיר זמן עבודה אבוד ואם תחשבו על זה רגע בסופו של דבר גם לכם וגם לבוס שלכם הזמן "האבוד" הזה ישתלם משום שאם נותנים לגוף לעבוד בקצב שלו ולהתגבר בעצמו ללא התערבות חיצונית מסיבית, הוא יהיה חזק יותר בעתיד ויוכל להתמודד ביתר קלות עם מחלות שעוד יבואו. אז לא חייבים להוריד את החום בכל מחיר וכן … מותר לקחת עוד יום מנוחה גם אחרי שירד החום כדי לאפשר לגוף להתאושש מה"מאבק" ולחדש את כוחותיו.

ילדות אקספרס

את נזקי ה"חיים במסלול המהיר" אנחנו מנחילים גם לילדנו, כבר מגיל צעיר מאוד, כאילו נשכחה מאיתנו כל המהות של תקופת הילדות. לעיתים זה נובע מדאגת יתר ולעיתים מתחרותיות יתר, אבל רוב ההורים כיום דוחפים, ללא הרף, את ילדיהם להתפתח בקצב שאינו תואם כלל את הקצב  שלהם, שמן הסתם הינו איטי יותר.

אנחנו מאתגרים אותם באופן יזום ועיקש עם פאזלים, לימוד אותיות כבר בגן, תרגילי חשבון בגיל שנתיים ואיך לא – לפחות 3 חוגים בשבוע. אחרת איך הילד יהיה מפותח וידע למצוא את דרכו בעולם?

אנחנו באימה מרגעים של חוסר מעש או הבעת שעמום אצל הילד אבל תופתעו לגלות עד כמה דווקא באותם חללים שנוצרים, שנייה אחרי הילד צועק שמשעמם לו, מתעוררת אצלם היצירתיות, שאנחנו לא ממש מפנים לה מקום עם כל התעסוקה הבלתי נגמרת שמונחתת עליהם מידי יום.

ילדים חיים בקצב אחר משלנו, מספיק שמערכת החינוך דורשת מהם עמידה בזמנים שבמקרים רבים אינה תואמת את גילם ויכולתם, באמת שאין צורך שגם אנחנו "נשב" להם על הראש! ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על מרוץ האימהות הניצחי הנקרא: "הילד שלי כבר מזמן עושה את זה" כאשר בקטגוריית "את זה" נכנסים הדברים הבאים: נגמל ממוצץ, נגמל מחיתול, זוחל , הולך, מכיר אותיות וכו וכו וכו.

לילדים שלנו, ממש כמו לנו, יש קצב אישי משלהם. נסו לחוש אותם ואת הקצב שלהם, לגרות אותם, אבל לא להפגיז אותם בגרויים. כאשר ילד מתפתח בקצב שלו, ההתפתחות תהיה בריאה יותר ועם הרבה פחות תיסכולים.

לא מעט הורים בוחרים כיום במערכות חינוך אלטרנטיביות, כמו בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים, אשר נותנות יותר כבוד לצרכיו של הילד ומתנהלות בקצב אחר. אבל גם אם החלטתם להיות חלק ממערכת החינוך הקונבנציונלית, שימו לב איך נראה סדר היום של ילדכם – האם אתם מאיצים בו כל הזמן? האם יש לו זמן גם לרגעים איטיים יותר או שהוא רץ בין משימות רוב היום? נסו לבלות עם הילד שלכם פרקי זמן שבו אף אחד לא ממהר לשום מקום- תראו איזה קסם יוצא ברגעים האלו.

עניין של זמן

בסופו של דבר החלום שלנו הוא שיהיה לנו יותר זמן: זמן לישון , זמן לאכול בנחת, זמן לצאת לחופש ולנוח- כי אז גם יהיה לנו זמן להביט קצת בטבע , להקדיש תשומת לב לאהובים שלנו , להקדיש גם לעצמנו תשומת לב איכותית. כל כך חשוב לנו להספיק כמה שיותר עד ל"קו הסיום", רק כדי שנוכל להגיד שעשינו, היינו, השגנו , הצלחנו…. שבדרך אנחנו פשוט פוגעים באיכות החיים שלנו בצורה כל כך דרמטית, שזה בכלל לא משנה מה וכמה הספקנו כי לא באמת חיינו.

אין בכוונתי להטיף לשינוי תרבותי בו כולנו נתחיל לחיות ב slowmotion , למהירות יש גם צדדים חיוביים ויצרניים מאוד ובהחלט יכולה להיות בה הנאה גדולה. אבל אני רוצה להאמין שיש דרך ביניים מאוזנת, בה נוכל לפעמים למהר ולפעמים להאיט. גם להיות חלק משוק העבודה הייצרני וגם לבחור לנו פעילויות כמו מדיטציה, יוגה, נגינה ופיסול למשל. גם להספיק לממש את הקריירה שרצינו לעצמנו וגם לצאת כמה פעמים בשבוע עם הילדים לסרט/פארק/ סתם הליכה ברחוב..

מה שבטוח הוא שלכל אחד מאיתנו, ילד או מבוגר יש את הקצב המתאים לו, הקצב בו לא נרגיש כמו הארנב מ"עליסה בארץ הפלאות" הרודף באופן תמידי אחרי הזמן ותמיד תמיד מאחר…. זו זכותנו המלאה, לקחת את הזמן שלנו להיות מאושרים! ועם התובנה הזו אני באופן אישי הייתי שמחה להגיע לקו הסיום שלי.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות