Saloona

• >> ענת הראל, 25/04/2011
• הוסף תגובה
• 0

בימים אלו, איפשהוא בין חג ראשון לשני, אני תוהה ביני לביני: האם באמת יצאנו מעבדות לחרות? האם זה שאנחנו "עם חופשי בארצנו" הופך אותנו לאנשים חופשיים באמת? מה שמטריד אותי כרגע הוא דווקא המיקרו.  לא, לא המיקרו שאני בדיוק מחממת בתוכו עוד שניצל לילד אלא אחיו הקטן של המאקרו. זה שאומר שהחופש מתחיל מבפנים. החופש שמתחיל בקטן, בבטן, עובר דרך הלב ולפעמים מגיע גם לראש.

עבדים היינו…

אנחנו חיים במדינה (עצמאית פחות או יותר). הפימינזם, שחרר אותנו הנשים…טוב, אולי במקרה הזה יש יותר מידי יוצאות מן הכלל- החל מחובשות הרעלה ועד לסחר בנשים בעולם המערבי. אבל באופן כללי, על הנייר, אנחנו אנשים חופשיים, בעיקר במובן של חופש הבחירה- יש לנו החופש לבחור איך לחיות את חיינו ובכל זאת, רובנו כבולים, עבדים מבחירה. אז את האביב הבא עלינו לטובה אני רוצה לקבל במשאלת יציאה מעבדות לחרות:

החרות לא לחשוב מה חושבים עלי

כמה מתוך המעשים שלנו מונעים מתוך כוונה לרצות את הסביבה או מתוך המחשבה: "מה יחשבו עלי?". אם תחשבו על זה טוב , תגיעו למסקנה שלא מעט!

לא מעט החלטות מתקבלות ממקום של ריצוי ההורים, החברים, בני הזוג . הדימוי העצמי שלנו נבנה ברובו ע"י הדרך בה הסביבה בוחנת אותנו. בודדים ויחידי סגולה מצליחים להתנהל בשלמות של סינכרון מוחלט בין הלב לעשייה היומיומית, כל השאר נעים איפשהוא על הגרף של מה שאני מכנה "מספרי סיפורים", כלומר: אנחנו מספקים לסביבה  את "גירסת האני שלנו" שלדעתנו מוכרת אותנו באופן הכי מוצלח. כל אחד מאיתנו עושה את זה במקומות אחרים בחיים ובמינונים שונים, כי כשאנחנו "מוכרים" לאחרים את המוצלחות שלנו אנחנו בעצם משכנעים גם את עצמנו שאנחנו כאלה.

לכבוד האביב הנוכחי, אני מאחלת לנו חופש מהעמדת פנים. נדמה לי, שעדיף לכולנו מצב בו לא אוהבים אותנו בגלל מי שאנחנו מאשר שיאהבו אותנו בזכות מי שאנחנו לא!

החרות מיסורי מצפון

אני אלופה בהשתכשכות בבריכה העכורה של יסורי המצפון.  תמיד תהיה האופציה התאורתית שיכולנו לבצע את העבודה טוב יותר, להיות הורים טובים יותר, חברים מתחשבים יותר, בני זוג משקיעים יותר. כל מחשבה קטנה ומייסרת שכזו מושכת אותנו עוד קצת למטה ומייצרת מרמור ותיסכול מתמשכים.

לכבוד האביב הנוכחי, אני מאחלת לנו שנוכל  לומר : ‘זה הכי טוב שאני יכול/ה ברגע זה וזהו !’ אין זה אומר, שלא כדאי תמיד לשאוף להיות אנשים טובים יותר, עם כל המשתמע מכך, אבל זה לא סותר את האפשרות שלנו לאהוב את עצמנו בכל רגע נתון וספציפי, גם אם ברגע שאחריו באמת נהיה טובים יותר.

החרות מהפחד

רגש של פחד נועד במקור לשמור עלינו. אנחנו נולדים חסרי פחד ומרגע הלידה מתחילים באיסוף חוויות אשר חלקן מייצרות פחדים. אנחנו נכווים ולכן פוחדים מאש, נופלים ולכן פוחדים ממקומות גבוהים , ננטשים ולכן מפחדים להתאהב בכל פעם מחדש.

אין תרופה בעולם שיכולה באמת לתקן לב שבור. נכון שאהבה גדולה יכולה לחבר מחדש את החתיכות אבל המקום של החיבורים, היכן שנמצא הדבק, תמיד יכאב  כשהפחד מתעורר.

לצערי, אין שום תרופת פלא מעבר להבנה שאין זה  משנה כמה נשתדל לשמור על מרחק ביטחון-  פרידה תשבור את ליבנו בכל פעם מחדש בין אם נתכונן אליה או לא- אז כבר עדיף לחיות כאילו אין מחר, לא? או כמילות השיר החביב עלי:

"" I’d rather hurt than feel nothing at all

לאביב הנוכחי, אני מאחלת לכולנו שנאהב בלי פחד ועם כוונה גדולה כי רק ככה באמת נצליח להאיר מחדש את הפינות החשוכות.

חג חרות שמח לכולם!!!

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות