Saloona

• >> ענת הראל, 31/10/2010
• תגובה אחת
• 0

בימים בהם הפרסומת הכי חמה בטלביזיה היא זו המבטיחה לנו חבילת כבלים ללא התחייבות וחברות הסלולר מתחרות במשיכת לקוחות ע"י הפחתת מספר חודשי ההתחייבות (גם אם זה כרוך בתשלום גבוה יותר)-  נראה שאם יש משהו שקונה אותנו הוא חוסר מחוייבות!

אם פעם חשבתי שמחוייבות היא בעיה של גברים בלבד, אז היום אני מבינה שכולנו לוקים בה. רק תנו לנו את האפשרות לא להיות מחוייבים ומיד אנחנו עולים על העגלה ורוכבים לעבר השקיעה עם תחושת קלילות שמאפיינת רק את מי שיכול לקום וללכת מתי שבא לו.

השבוע  סיפרה לי מ’ שההליכון בביתה עומד כאבן שאין לה הופכין. פעם היא היתה הולכת כמעט כל יום ועכשיו היא רק מספרת לעצמה למה ‘עכשיו’ זה לא זמן טוב להתחיל שוב להתאמן. נכון שהגוף דורש את זה , נכון שאלוהי השמירה על המשקל דורש את זה וגם נכון שהיא ממש זוכרת בכל תא בגופה כמה טוב זה עשה לה- הכל נכון. אז למה זה לא קורה?

פתאום הבנתי, זה לא האימון עצמו – זה הפחד ממחוייבות! כאשר אדם שאינו חובב כושר במהותו אומר לעצמו ‘מחר אתחיל ללכת , לרוץ, להתאמן בחדר כושר….’ הוא אינו רואה רק את האימון של מחר למול עיניו אלא את כל האימונים שיבואו אחריו, אליהם הוא מתחייב ברגע  שרק יתחיל.  עבור מ’ ,לעלות על ההליכון, אחרי תקופה ארוכה בה הפכה אותו למתלה בגדים, זה הרבה יותר מסתם עוד אימון, זו תחילתה של תוכניות התחייבות ללא פתח יציאה וללא תשלומים.

הצעתי לה אלטרנטיבה חלופית, "תעלי על ההליכון רק לאימון אחד! כלומר, את לא מתחילה להתאמן אלא  רק עושה אימון אחד ורק אליו את מתחייבת. ברגע שסיימת אותו סיימת את המחוייבות שלך. כך בכל פעם תתחייבי רק לאימון אחד וזהו, אח"כ כבר נראה מה יהיה, בכל מקרה גם אם התפסיקי אחרי אימון אחד או ארבעה, זה יותר ממה שאת עושה כיום".

לשמחתי, זה עבד!  נכון שזו רק לוחמה פסיכולוגית ובסופו של דבר השאיפה היא אכן להמשיך ולהתאמן לאורך כמה שיותר זמן, אבל לפעמים זה רק הראש שתוקע אותנו מלהתקדם, אז אם אפשר "לעבוד" עליו קצת , למה לא?

כשבן זוגי אמר לי אתמול שהוא מחזיק בינתיים מעמד עם אימוני הריצה אבל לא בטוח מה הטעם מאחר ואין סיכוי שיתמיד לאורך זמן, כבר הייתי מוכנה. הסברתי לו שזה ממש לא משנה אם הוא יתמיד או לא כי אולי מחר ידרוס אותו אוטובוס (מחשבה שללא ספק עודדה אותו באופן יוצא מן הכלל) וכל מה שהוא צריך זה רק להתחייב לאימון הבא וזהו! יכול להיות שבעוד חודש הוא יפסיק לרוץ ודקה אחר כך הוא יתאהב באימוני שחייה, מה שחשוב זה מה שקורה בינתיים ובינתיים הוא רץ !

בעיה נוספת שמלווה את התהליך היא בעיית הפידבק. ואם אני כבר בעניין מחוייבות אז אולי אנסה להבהיר את הנקודה דרך יחסים בין בני זוג.    כאשר זוג מכיר ומתחיל לרקום יחסים הדבר העיקרי שגורם להם להתמיד ביחסים הוא בסופו של דבר הפידבק החיובי שהם מקבלים לקשר בינהם – הקשר גורם להם להרגיש טוב במובן הכי בסיסי של המילה.

אם אני מקבילה את זה לנסיון להכנס לשיגרת אימונים, מתעוררת "בעיית הפידבק" : בשלבים הראשונים של ההתמדה באימוני הכושר הפידבק היחיד שנקבל יהיה הפחתת מפלס רגשות האשמה, אבל מבחינה ויזואלית ותחושתית עדיין לא נרגיש בהבדל, עובדה שיכולה לתסכל ולדכא כמעט כל אדם שפוי.

הסוד, הוא לעבור את השלב הזה כי מיד אחריו יגיע השלב בו אמנם עדיין לא נראה שינוי חיצוני אבל נתחיל להרגיש חזקים יותר ואנרגטיים יותר. המתמידים שהצליחו לא להבהל מהמחוייבות, יקחו את כל הקופה : הזכייה ביתרונות הפיזיים והנפשיים גם יחד.

כמה מילות עידוד אחרונות: הגוף שלנו "מכונה" מאוד סתגלנית, לא תאמינו באיזו מהירות הוא יתחיל להתרגל לשיגרה של אימון גופני כזה או אחר. אם בשלבים הראשונים עצם היציאה לכל אימון הוא מאבק של שיכנוע עצמי מתיש וגרירת רגליים זעופה אז לאט לאט תבחינו בכך שעצם השיפשוף של ה"מכונה", שהיא הגוף שלנו,  הופך את כל העניין להרבה יותר קל.

אז אל תתחייבו, לא בפני עצמכם ולא בפני אף אחד אחר. פשוט קחו את זה בצעדים של יום אחד בכל פעם. עד מחר, אלוהים גדול. אני מכירה באופן אישי כמה שבדרך הזו מצאו את עצמם רצים מרתון בסופו של דבר, אבל עזבו אותם,  אם רק נגיע לאימון הבא- דיינו !

• תוכן לא ראוי
• תגובה אחת
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות