הבלוג של ענת הראל

הבלוג של ענת הראל

מאמנת כושר. מנחת תוכניות בריאות וכושר בטלוויזיה וברדיו. מרצה בנושאים אלו בפורומים שונים. שותפה בחברה יזמית לפיתוח מכשירי כושר ביתיים. פרזנטורית של "פיטנס" נסטלה בישראל. ספורטאית מאומצת של "נייקי" ישראל.

עדכונים:

פוסטים: 44

עוקבים: 163

החל ממרץ 2010

לפני כשעה חזרתי מבית הקברות הצבאי שבחולון, מה”בילוי” השנתי של משפחתי השכולה. 35 שנים של שכול המתקיים אצלי כיקום מקביל לחיי היום יום. 35 שנים בלי האבא שילד אותי ו-32 שנים עם אבא שגידל אותי. 35 שנים שאני מביטה לתוך עיניה של אימי בחיפוש אחריו, אחרי השאריות שהוא השאיר אצלה כי לילדה בת חמש וחצי אין הרבה זיכרונות חיים מצד שני יש לה זיכרון אחד גדול ומת.

35 שנים שאנחנו עומדים יחד, מאוחדים סביב הקבר, מביטים באבן המנוכרת שאני כל כך שונאת אבל השנה בזמן הצפירה הממושכת, בת שתי הדקות, במקום לנעוץ את מבטי בשמו שעל האבן כהרגלי, הרמתי מעט את מבטי. כבר מזמן לא שמתי לב כמה בית הקברות גדל, פעם יכולתי לראות את הגדר של בית הקברות והיום הוא פשוט נמשך ונמשך עד לאופק. עומדים איתי מאות ואלפים של  הורים, ילדים, אחים, חברים – מרבד אנושי אינסופי! העוצמה היתה מבהילה והפתיעה אותי לרגע.

השארתי את מבטי מרחף בגובה ראשיהם של העומדים בצפירה. הדומיה היתה מוחלטת! חוץ מהצפירה לא נשמע קול. אני חושבת שמעולם לא ראיתי כמות כה גדולה של אנשים בדממה. מעניין שרק כאב מצליח לגרום לכל כך הרבה אנשים לשתוק לשתי דקות רצוף… לא תתפסו אותנו שותקים מתוך כבוד לחיים , לכבוד הזה זוכים רק המתים.

בעודי בוהה באוויר שמעל ראשי העומדים, נדמה היה לי שהוא דחוס יותר מאוויר רגיל. היתה מן סמיכות לא ברורה כאילו שעוצמת הרגשות של כ”כ הרבה אנשים המרוכזים במקום אחד, הפכה את האוויר הזה לחומר שונה. לרוב איני נמנית עם חובבי העיסוק ב”אנרגיה” של אנשים אבל כאן זה היה כ”כ חזק שאי אפשר היה שלא לחוש את זה. בחיי שכמעט היה אפשר לראות את זה.

המבט שלי התנתק כאשר שמעתי את מתן וילנאי נושא דיברי אבל ממלכתיים כבכל שנה ,  הפעם אזניי התעכבו על משפט אחד : ” אתם המשפחות השכולות אינכן זקוקות ליום הזיכרון , מי שזקוק לו הוא שאר האנשים אלו אשר לא שכלו אדם קרוב”. הרהרתי ביני לביני כי הוא אכן צודק, הרי אנחנו כל השנה זוכרים. אלפי רגעים קטנים וגדולים בחיי היום יום שלנו מזכירים לנו את אלו שאבדו לנו והצלקות לא נותנות לנו לשכוח גם לו רצינו מאוד. אבל רגע מאוחר יותר התחרטתי.

התחרטתי כי גם אצלנו, “השכולים”, ההשרדות היומיומית גורמת לשיכחה. לא את הנופלים אנחנו שוכחים אלא את ערכם של הנותרים בחיים. ניתן היה לחשוב שאדם אשר איבד מישהו יקר, יהיה מן הסתם בעל פרופורציות שונות על החיים וידע לנצל ולהעריך כל יום בו אהוביו עדיין חלק מחייו . אבל אצל רובנו, לא זה המצב. גם אנחנו לוקים באמנזיה סלקטיבית כאשר שגרת היום יום מכרסמת בנו.

לכן בימי הזיכרון הבאים אני מתכננת להקפיד להזכיר לעצמי את מזלי הרב על כל אותם שעדיין בחיים ונמצאים איתי. תזכורת אשר מכניסה לפרופורציה את כל הקיטורים היומיומיים שלי ומאפשרת לי לחגוג כל יום נוסף שבו האנשים שאני אוהבת בריאים, שלמים ומהווים חלק בלתי נפרד מחיי. בשביל זה אני דווקא כן צריכה יום זיכרון.

עוד מהבלוג של ענת הראל

טעות לעולם חוזרת

אין דבר מתסכל יותר ממאמץ שאינו נושא תוצאות. זה נכון לגבי לימודים וקריירה וזה לא פחות נכון כשמדובר בגוף שלנו.  כאשר המציאות "רושמת" לנו שינוי באורח החיים  הכולל בין היתר אימון גופני ושינוי בתזונה, רובנו לא ממש מקפצים במקום...

תגובות

פורסם לפני 7 years

ו....תודה על הדגים

אחת לכמה חודשים חולפים בראשי הרהורי כפירה: 'אולי אחליף מידי פעם את הריצה , לה אני נאמנה כבר שנים רבות, באימוני שחייה?' מיד עם בוא המחשבה הזו, שולח המוח שלי איתותי אזהרה בצורת זיכרונות מימי האוניברסיטה העליזים. בתקופת...

תגובות

פורסם לפני 7 years

ההגנה הכי טובה היא התקפה

בכל תחילת קיץ עומדת בפני אותה דילמה הרת גורל: האם להשאר לבנבנה אך נטולת קמטים או אקזוטית וקמוטה? מובן, שכהרגלי, אני עושה דרמטיזציה קלה של המצב, שהרי דרך חיים של המנעות מהשמש לא בהכרח מבטיחה עור צעיר עד גיל 60 ומאידך, לא כל...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה