מועצת הקצפת

לפני מספר שבועות התקבלה בתיבת המייל שלי הודעה נוספת מגוף הנקרא: cream council. מאז שהגענו הנה, הגוף העלום הזה שולח לנו הטבות כמו ארוחות ערב מפוארות במחירי רצפה והזמנות חינם לשלל הופעות ונענה בלחיצה שמטרתה: report spam. לפני מספר שבועות, כאמור, שוב הגיע מייל מה"מועצה" שדיבר על משהו הקשור בלהקה "דפש מוד". גם הוא לא […]

בחורה עם מחשב נייד

לפני מספר שבועות התקבלה בתיבת המייל שלי הודעה נוספת מגוף הנקרא: cream council. מאז שהגענו הנה, הגוף העלום הזה שולח לנו הטבות כמו ארוחות ערב מפוארות במחירי רצפה והזמנות חינם לשלל הופעות ונענה בלחיצה שמטרתה: report spam. לפני מספר שבועות, כאמור, שוב הגיע מייל מה"מועצה" שדיבר על משהו הקשור בלהקה "דפש מוד". גם הוא לא זכה להתייחסות מיוחדת מאיתנו. עד שלפני שבוע בערך, בשיחה מקרית עם חברה מכאן ששאלה אם אנחנו באים בשישי בערב (25/2) להופעה של אנדי פלטשר, קלידן להקת "דפש מוד" שמגיע לסינגפור במסגרת מסע עולמי בו הוא מתקלט את שירי הלהקה על הגג של מלון ה- marina bay sands" בפאב העוצר נשימה שבקומה ה- 57(http://www.marinabaysands.com/Nightlife/Bars_and_Lounge/KU_D%C3%89_TA.aspx– חכו לחילופי התמונות) ,הבנו שאולי האצבע על ההדק של דואר הזבל היתה מהירה מידי הפעם. התחלנו לחטט ב"זבל" של המחשב ולחפש בנרות את המייל מ"מועצת הקצפת". לאחר התחקות אחרי מיילים קודמים הבנו שמאז שהגענו אנחנו עסוקים במחיקת הצעות מפתות מאין כמותן שלא ברור מדוע הן מגיעות אלינו ומי הספונסר העומד מאחורי הרישום שלנו ל"מועצה" שכ"כ מיטיבה עימנו כאילו היינו לקוחות לאומי כארד.

 באחד המיילים מצאתי טלפון ובזכותו הצלחתי בדקה התשעים (יום שלישי, ה- 22/2) להשיג לנו כרטיסי כניסה למופע הנחשק. כדי להיות בטוחה שאני מבינה את גודל האבסורד, חזרתי ושאלתי את אודרי, הנציגה הטלפונית הנחמדה מטעם "המועצה", אם כל מה שעלי לעשות הוא להופיע בשעה היעודה (22:00) בקומה ה -57 ולהתנהג בטבעיות, כאילו כל יום במסגרת עסקיי (קניינית הבית של משפחת ארבל הגולה) אני פוקדת את ה- KU-DE'-TA (שם הבר על הגג) ושותה לי מרטיני לאורה הדועך של השמש השוקעת. לאחר שנענתי בחיוב, התקשרתי לבעלי, שרק בזכותו קיבלנו את כל הטוב הזה (כי הרי בזכות עבודתו אנחנו כאן) וחזרתי באוזניו על הסיפור הכי קרוב לזכייה בלוטו שכנראה יהיה לנו.

ביום שישי בערב התארגנו במהירות (כשאנחנו מקפידים לשמור על ה"דרס קוד" של הפאב – בלי כפכפים, בלי ברמודות) ובשעה 21:30 כבר התייצבנו בקומה ה-57, כשצמידי נייר כחולים ענודים לפרקי ידינו, משמע-אורחי כבוד, בעלי הזמנה. נהננו לנפנף בצמידים לעיני השומרים הרבים שהיו פזורים במקום כאילו היו הם טבעת אירוסין יקרה המעידה על נישואינו הקרבים ועל הכסף הרב שיבוא עימם(חבל רק שאיחוד המשפחות ביננו, רק המעיט את "הונו" של אורן ושל משפחת ארבל כולה ודלדל משמעותית כל ירושה עתידית…).

אחרי שצילמנו והצטלמנו בכל נקודה ברדיוס של 360 המעלות של הפאב, התחיל להיות לנו קר ומקומות הישיבה הלכו והתמעטו (ולא כי ישבו בהם, אלא כי נוספו עוד ועוד שלטי "שמור"). בשעה 23:00 אחרי כמעט שעתיים על עקבים של 7 ס"מ (כי מי תיאר לעצמו שבשעה הזו אנדי עדיין לא הגיע אפילו לקומה ה-20 וכי כאמור, קודי הלבוש לא הרשו כפכפים נוחים יותר), כבר התחלתי לאבד סבלנות. בשעה 24:30, שעה שכבר חשבתי להיות בה במיטה, עלה כבודו והחל מתקלט צלילים הרחוקים כ"כ משירי מ"דפש מוד", כמרחק השמיים שבקומה ה-57 מהאדמה שבקומת הכניסה למלון. נתנו לו צ'אנס (בכל זאת אדם מבוגר ועוד בריטי, הנימוס מחייב), אבל אחרי שעה שבה אנדי הסתכל במסך המחשב שלפניו, מידי פעם העביר יד בשערו המדלדל, והרים את ידיו לאוויר בניסיון נואש להלהיב את הקהל, החלטנו לוותר ולרדת מזה. החלטנו שאנחנו מעדיפים את

ה- sound of silence על פני הרעש האלקטרוני שהפיק אנדי (שעד לפני שבוע לא ידענו בכלל מי הוא). אנחנו הרי אנשים פשוטים (או כמו שאומרים בדפש: people are people) מהקומה החמישית בכפר סבא, הקומה ה- 57 קצת גדולה עלינו. ירדנו במעלית שגורמת לכאב באוזניים כשהיא יורדת בכזו מהירות מהקומות הגבוהות וחשבנו שבסה"כ היה טוב, עד שאנדי עלה ואכזב ושבפעמים הבאות כבר לא נמחק בכזו מהירות את המיילים מ"מועצת הקצפת" כי כאלה אנחנו וכזה כל אחד מאיתנו – just can't get enough!

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.