הבלוג של עמליה ארגמן ברנע

עמליה ברנע

עדכונים:

פוסטים: 26

עוקבים: 44

החל מדצמבר 2011

במשך יותר מדי שנים היכרתי יותר מדי עיתונאים, יותר מדי פרשיות ניסתרות, יותר מדי נסיון חיים במהלכו חוויתי על בשרי מיפגשים מן הסוג הרע עם הזן העיתונאי הגברי בנוסח עמנואל רוזן

02/05/2013

הפוסט האחרון לא היה קל. לא לי ולא לקוראות שלי. וכמו שאנחנו הנשים, אתן יודעות, מתנצלות לעיתים במין התחסדות של סליחה-שאני-מעיקה-כך הבטחתי לעורכת שלי בסלונה שבפוסט הבא אני הולכת לעסוק בקולקציית הקייץ של לואי וויטון. “מה לואי ויטון?!”, היא זינקה במייל שמהירות שליחתו השאירה מאחור את ביצועיו של כל סיב אופטי תת קרקעי  ”מה לואי ויטון? עמנואל רוזן!”.
עד אותו רגע חשבתי שאין  לי מה לומר בעניין – ובעיקר שאני לא צריכה לומר את זה. יותר מדי שנים שבהן היכרתי יותר מדי עיתונאים, יותר מדי פרשיות ניסתרות, יותר מדי נסיון חיים במהלכו חוויתי על בשרי מיפגשים מן הסוג הרע עם הזן (ז’ין  בקמץ) העיתונאי=הגברי בנוסח עמנואל רוזן. טו=מאץ’=אינפורמיישן, חשבתי לעצמי, בשביל להיות עוד קול נשי אחד בויכוח הסוער המתנהל בימים אלה סביב הכתב הבכיר. אם כבר, אני אכתוב על זה פרק בספר הבא שלי.
אבל אז עלה לי הטסטוסטרון לראש. הבנתי שהשתיקה היא לא אופציה, ושמכל בליל ההתכתשויות הזה סביב פרשת רוזן, יש לי רק דבר אחד לתרום בביטחון גמור: אנשים”רגילים” לא מבינים ולא יבינו לעולם כמה קשה להתמודד מול אנשי תיקשורת שהפכו את מקצועם לכוח, שמונעים בכוח הכוח, שמנצלים אותו ככוח להרע, אפילו מבלי להיות מודעים לכך, לעיתים.
לא, אנשים לא יבינו.
אז כתבתי פוסט בפייסבוק. אנשים הגיבו בכל מיני תגובות ,והזכירו לי גם שיש עיתונאים אחרים. הו, כן. גם בגלל זה אסור לי לשתוק. והנה עולה הזיכרון: אבי הטוב היה עיתונאי במשך חמישים שנה. פועל חרוץ במפעל המצליח של העיתון הנפוץ במדינה. לא היתה אז טלוויזיה, ולא היו לו אחוזי רייטינג, אבל ככתב יחיד בירושלים הוא היה אחראי על כל תחומי הכיסוי כמעט, החל מבית הנשיא דרך משרדי הממשלה וכנסת ישראל. כשהייתי בת שלוש עניתי לטלפון, כשבצד השני היה נשיא מדינת ישראל ואמרתי ש”רגע, אבא בשירותים”.
ולאבא שלי היה מנהג מעצבן, תמיד הלך בשרוכים מרופפים כאלה, וסירב לקנות נעליים חדשות. פעם התעצבנתי, התביישתי איזה שלומפר הוא. ואז הוא ענה לי אגב אורחא: “שאני אלך לסנדלר או למוכר נעליים והוא יתכופף אלי?”.
לא, אנשים לא יבינו, כי הם אינם מתארים לעצמם כיצד העיתונות של היום זימנה לעיתונאים מהזן הרע את הבמה לפעול ,כלפי כולו-עלמא, כמו מתוך אימפריה כוחנית, שם שולטים בראש ובראשונה ההתנשאות, הרהב והזילזול. שם שולט הביטחון הזה שהם כבר “יסדרו את העניינים” עם מי שלא מבין את כוחה של זיקפת הרייטינג וה”מפורסמות” שלהם. עם מי שיעז לפגוע להם בתדמית. הם כבר “יסדרו את העניינים”, גם עם שופטים, גם עם אנשי משטרה, גם עם מנהל הבנק, גם עם הפקח שירשום להם דו”ח. אז מה זה מולם ולעומתם נשים שנפגעו ?? איתן הם לא יסתדרו??! הצחקתן אותם. קטן עליהם.
את המשפט הכי מתועב בחיי שמעתי מעיתונאי. לא היו בו קללות, לא מילים גסות, גם לא איומים. המשפט הזה כלל בין השאר שתי מילים: אני. את. ה”אני” הזה הוא הוא מהותו של כוח – הכוח שמתפרק רק מול מי שבא איתם במגע קרוב. זו התירכובת הכימית הפעילה: הכוח מתפרק בסיטואציה אינטימית, או סמי-אינטימית, כי  כשהם יושבים בתוך הז’קט שהמלבישה היטיבה לבחור להם, לא יעבור אפילו שמץ מהדי-אנ-איי הזה . סגור.
ב”אני” ההוא נמצאת התעוזה, הכזב ופוטנציאל ההתעללות, כן, היתעללות, של לא אחד וגם לא שניים מקרב נשאי גן הרהב הזה שחיסל להם את הגבולות. רובם יצאו בעור שיניהם רק בגלל שבאמת, כמו שהם הבטיחו, אף אחד, או אחת, או הרבה, לא יכלו עליהם.
אולי פרשת עימנואל רוזן תביא אותנו לחיות באקלים חדש. אולי לא. אולי צעקתו של רינו צרור בטקס הדלקת המשואות  לשקיפות, תסייע לסמן ,כמו בהזרקת חומר-רדיואקטיבי, את  העיתונאים הנשאים, בהבדל מאחרים שהם טובים וישרים ועושים את מלאכתם נאמנה  כלפי אלוהים ואדם.  לא יודעת  עדיין להגיד כלום על הצורך בענישה. לא בטוחה שצריך לקחת מהם את מקור פרנסתם, גם לאור העובדה שזה הולך עם תשלומי מזונות לכמה “תוצאות” (סליחה ילדים) של מעשיהם אלה. כרגע אני יודעת רק שכל השאלות בנוסח “אז למה הן לא הלכו למשטרה” “למה הן שתקו ” וכיוצא באלה- לא רלוונטיות, כי אי אפשר מולם. כרגע רק עת להבין שכל הנשים השותקות נקשרו מבפנים בסיב הגברי- התיקשורתי-המתנשא והמסוכן הזה, ושגוד-דאם-איט, מדובר בתופעה סידרתית אסונית שתוצאותיה יפילו את קירות הבית שבו הן גרות, החיים שלהן.

עוד מהבלוג של עמליה ארגמן ברנע

תצוגה מקדימה

מכתב גלוי לילדה סודית

שלום לך בת סודית. אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת שאת קיימת, שאת כבר בת כמעט בת עשרים ושתיכף תסיימי או אולי כבר סיימת צבא. אני יודעת גם איך קוראים לך, מיהי אמא שלך, איפה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שוב ל"ג בעומר

ברירת כמה תפוחי אדמה קטנים, שיהיו קצת רכים, שיתבשלו מהר, ואריזתם בתוך שקית ניילון, היתה הפעולה האחרונה שעשיתי כאדם שנפשו שלמה, כבת חורין. האושר לא יודע רגע לפני שזה רגע סופו. והבלתי ייאמן תמיד לא צפוי כי הוא בלתי ייאמן....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני הבת החלשה של אימי החזקה

96 הן שנות חייה של אימי ואינני יודעת מהו הדבר הטוב שעשיתי בחיי, על שזכיתי בה. בגיל שבו הורים נופלים לעול עצוב על כתפי ילדיהם, אם עדיין נותרו בחיים, נשארתי אני הילדה הטיפולית שלה, והיא עדיין האם המעניקה, התומכת, שומרת נפשי....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה