הבלוג של עמליה ארגמן ברנע

עמליה ברנע

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מדצמבר 2011

“היינו שלושה. רק שלושה. תמיד, וגם בפסח. אמא ואבא ואני. כבר בגיל צעיר ידעתי איכשהו שהסיבה להיותי בת יחידה נעוצה בחוסר הצלחתה של אמי להביא ילדים נוספים לעולם”, עמליה ארגמן ברנע בזכרון חג עצוב

20/03/2013

כל שנה, עם הגיע חג הפסח, הפכתי להיות ילדה שקרנית. השקר הקבוע שאימצתי לי חי בזיכרוני יותר מריחות האביב, מטעם הקניידלעך, מהנעליים החדשות שקנו לי לכבוד החג ומסיפור ההגדה של יציאה מעבדות לחרות. איזו חרות? לא תאמינו כמה שעבוד ועייפות דורשת טוויית שקר, שיהיה נר לרגליי.

למדתי בבית ספר דתי. גדלתי בבית שבו שמרו תורה ומצוות והקפידו על קלה כחמורה. אבל הייתי בת יחידה, ובסביבת גידולי, בין בני גילי, לא ויתרו אף שנה על הספורט הזה:

כמה אתם בסדר?

שושי שמלקין הייתה החברה הכי טובה שלי. כל ילדותי עברה עליי בצמידות סיאמית איתה. בינינו, היא לא הייתה מי יודע מה – לא ממש מצחיקה, לא ממש חתיכה, לא ממש מעניינת – אבל אני הייתי שבויה שלה, כי היה לה מה שלא היה לי – אחים ואחיות – ובבית שלה ישבו בארוחת ערב רגילה, כזו של אמצע השבוע, חמישה אנשים סביב שולחן עגול, שעליו הוצב מדי יום חצי לחם קימל טרי. תמיד הוא היה טרי, כי שלא כמו אצלנו, לא נשאר ממנו כלום מיום אתמול.

לקראת כל פסח הקפידה שושי מבעוד מועד להתמקד במידע המדויק של כמה נהיה אנחנו לעומת הם. מבחינתי, “הם” היו בערך כל שאר המשפחות ברחביה.

“שלושים”, היא הייתה אומרת לי. “לא, לא, בין שלושים לארבעים, כי גם המשפחה של הדודה שלי מחדרה (באמת מחדרה) כנראה תגיע”.

ולי לא נותרה ברירה. “גם אנחנו נהיה בערך ככה. בטח לא פחות מעשרים”, אמרתי בנונשלנטיות.

“היינו מזמינים אתכם”, הייתה מוסיפה המכשפה הקטנה זרועת הנמשים, “אבל אמא שלי אומרת שגם ככה יהיה בקושי מקום”.

כן. פסח היה החג הכי עצוב שלי. והאמת היא שהזיכרון שמעלה בבהירות ובדייקנות כל פרט ופרט עושה לי אותו עצוב עד היום. ככה זה כשהגוף זוכר.

כי היינו שלושה. רק שלושה. תמיד, וגם בפסח. אמא ואבא ואני. כבר בגיל צעיר ידעתי איכשהו שהסיבה להיותי בת יחידה נעוצה  בחוסר הצלחתה של אמי  להביא ילדים נוספים לעולם. מגיל צעיר סיפרו לי שכאשר הייתי בת שנתיים אמא הייתה שוב בהריון, אבל הוא הסתיים בהפלה אחרי רעלת הריון חריפה שאובחנה באיחור.

בשבילי, כילדה שמחפשת הצדקה, זה היה סיפור על מוות. אולי ההתוודעות הראשונה שלי למושג המוות, שאותו לבשתי על עצמי כמו נבואה איומה שתגשים את עצמה. בראתי מציאות מדמיון עוד הרבה לפני שהיה צורך לקבל, בלית ברירה, את כיבושה המוחלט של המציאות.

אני סיפרתי שאני לא באמת בת יחידה. שהיה לי אח, אבל הוא מת.

דווקא בבית שבו לא דיברו על המתים, כמו אצל רבים מבני דורי, נוכחותו חדרה  אליי דרך הקירות השותקים והתעצמה ביתר שאת בליל הסדר, שכן הוריי איבדו את כל משפחתם בשואה. כל מי שהיו להם נספו. שבעת אחיה של אמי, אחיו של אבי, ההורים, הסבתות. כולם. כך  גדלתי גם חפה מדודים ובני דודים, ובטח שלא זכיתי לסבים או סבתות. כלום. אף אחד. אמנם היו לנו קרובים רחוקים בגבעתיים, ואפילו נסעתי אליהם בחודשי הקיץ, אבל האפשרות לשבת איתם לשולחן הסדר נפסלה על ידי אבי בגין אי ציותם לכללי הדת והמצוות והעובדה שלא פקדו את בית הכנסת, שממילא הוא לא בית כנסת כי הוא בגבעתיים.

בת יחידה (“את לא יחידה כזו”, אמא הייתה אומרת, ונכון גם עמוס עוז היה בן יחיד) עטופה בצמר גפן, מוגנת, אהובה, משיח צדקתם. לא חסר לי כלום, אבל הייתי ילדה עצובה. הייתי מספרת לעצמי סיפורים, והסיפור היה נעשה גדול יותר מעצמי ומהכוח לחיות אותו. הסיטואציה הקיומית הייתה תמיד “או שאני איתם – או שאני לבד”, ואף ילד לא  באמת יבחר להיות לבד.

אומרים שילדים יחידים מתבגרים מהר, הופכים בוגרים טרם זמנם, וזה כנראה מה שהייתי. היום, ממרומי שנותיי, כשאני מלמדת בסדנאות כתיבה, אני מספרת לתלמידיי שכדי לכתוב שירים צריכים משהו למרוד בו. אני לא מרדתי בהוריי (זה הגיע הרבה יותר מאוחר) אבל מרדתי בבדידות. כעסתי שאנחנו רק שלושה בליל הסדר, אבל האמת היא שכעסתי על חיים בבית שיש בו עולם בלי ילדים. כולל בלי אני.

ובכל שנה, מול הקדחתנות הזו של ההכנות לחג, הבית שהתהפך על ראשו וקרביו, הגעלת הכלים, בדיקת החמץ, שריפת החמץ, ואחר כך  שולחן החג על כל פרטיו ודקדוקיו, נעטפתי ענני חג שבעיניי היו תמיד אפורים ונמוכים. לפעמים גם פחדתי.

פחדתי לעבור את השעות הארוכות של קריאת ההגדה מול עיניו הבוחנות של אבי, פחדתי שיראו שאני משתעממת, ופחדתי נורא ללכת לבד במסדרון הארוך לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. כי זה התפקיד של הילדים, אבל נוהגים לעשות אותו ביחד.

אני יודעת שהסיפור הזה עצוב , אבל הוא הולך להיות יותר עצוב. שכן בהגיעי לגיל 12 התווספו לשולחן הסדר שלנו שני אורחים, שהיו לדברי אמא “כמו משפחה”. אניטה ולייב היו עולים חדשים שהגיעו מארגנטינה. אניטה למדה עם אמי בבית הספר בפולין, ודרכיהן נפרדו כשאמא עלתה לארץ וחברתה מצאה את דרכה לדרום אמריקה. לאניטה ולייב היה גם בן יחיד. צעיר ציוני שמאוד רצה לעלות ארצה, אבל הוריו שחרדו לו ניסו למנוע את הפרידה. “נקנה לך אופנוע”, אמרו לו, “רק אל תיסע לישראל”.

על האופנוע הזה הוא מצא את מותו. הוריו הגיעו עם ארונו ארצה וקברו אותו בהר הזיתים. מאז הם הפכו לבאי ביתנו הקבועים ולדודים שלי.

ומאז, בכל שנה, היינו חמישה בליל הסדר. אניטה מעולם לא הסירה את בגדי השחורים שלה ועל חזה נשאה, כדרכן של נשים דרום אמריקאיות, את דיוקנו הגלוי של בנה המת. ביושבי בשולחן הסדר מולה ריחפו עיניי לכל פינות החדר, רק לא להיתקל בתצלום שעל לוח ליבה. וגם משום כך אני יודעת את כל ההגדה בעל-פה. כל אות, כל מילה, כל שורה, בכל ההגדות שנספגה בה טיפת יין מארבעת הכוסות, או אולי היה זה משהו אחר.

אבל נחזור לשושי שמלקין. החברה שלימדה אותי לשקר לראשונה במקצועיות כל כך מושלמת.

“אז מתי גמרו אצלכם? וואי, אצלנו בחצות עוד היינו ב’חד-גדיא’, ו’אחד מי יודע’ נמשך אולי עד שתיים”. זה היה הספורט המגניב של הילדים הדוסים, אצל מי היה הכי ארוך.

“מה שתיים? אני בכלל לא הלכתי לישון”, עניתי.

וליתר ביטחון הרמתי לה להנחתה, שאמנם לא ראו אותו “אבל  הגביע שלו היה חצי ריק”.

התכוונתי, כמובן, לאליהו הנביא. שרק תנסה להוכיח לי שהוא לא היה אצלנו…

יש משהו בזה שאומרים שהזיכרון משחזר אומללות יותר טוב משהוא משחזר אושר. במקרה הזה אני מאמצת אותו כאבן בוחן. לכן אני יכולה להגיד לכם עכשיו שתאהבו  את המשפחה המעצבנת שלכם, ואת הסיוט הזה כהלכתו, עם הדודות המנדנדות, השאלות של הגיסות, העקיצות של החותנת וחוסר הסובלנות של הדור הצעיר. ככה, כמו שאתם, כי ליל  הסדר – עם כל  הלחצים והציפיות הנכזבות – יכול להיות באמת הרבה יותר גרוע.

חג כשר ושמח!

עוד מהבלוג של עמליה ארגמן ברנע

תצוגה מקדימה

מכתב גלוי לילדה סודית

שלום לך בת סודית. אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת שאת קיימת, שאת כבר בת כמעט בת עשרים ושתיכף תסיימי או אולי כבר סיימת צבא. אני יודעת גם איך קוראים לך, מיהי אמא שלך, איפה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

שוב ל"ג בעומר

ברירת כמה תפוחי אדמה קטנים, שיהיו קצת רכים, שיתבשלו מהר, ואריזתם בתוך שקית ניילון, היתה הפעולה האחרונה שעשיתי כאדם שנפשו שלמה, כבת חורין. האושר לא יודע רגע לפני שזה רגע סופו. והבלתי ייאמן תמיד לא צפוי כי הוא בלתי ייאמן....

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אני הבת החלשה של אימי החזקה

96 הן שנות חייה של אימי ואינני יודעת מהו הדבר הטוב שעשיתי בחיי, על שזכיתי בה. בגיל שבו הורים נופלים לעול עצוב על כתפי ילדיהם, אם עדיין נותרו בחיים, נשארתי אני הילדה הטיפולית שלה, והיא עדיין האם המעניקה, התומכת, שומרת נפשי....

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה