הבלוג של עמליה ארגמן ברנע

עמליה ברנע

עדכונים:

פוסטים: 26

עוקבים: 45

החל מדצמבר 2011

געגועי לדליה רביקוביץ’, עצובים ככל שיהיו, הן מתנה עבורי. ההיתרפקות על השעות אותן העברתי במחיצתה , כואבת ככל שהיתה, הן כמו תכשיט שנח לו בתיבה סגורה. אי נוכחותה בחיי, היעדרה, מתחזקים עם השנים, בידיעה שלא היתה מישהי כמוה בחיי. התום הבלתי מציאותי שלה, חוכמתה ועיצבונה, מתחיים בזיכרוני ככל שעובר הזמן בין סופה שלה לשארית חיי שלי

15/08/2013

כל שנה, כשאוגוסט המהביל מתקרב אל יומו העשרים ואחת, אני נעשית כלואה, יותר ויותר, בזיכרון הימים שקדמו למותה וביום שבו הלכה לעולמה לפני שמונה שנים. כאילו הזיעה של אוגוסט ההוא עוד דבוקה מתחת לעורי, כאילו רק אתמול עוד ישבתי בחדר הקריר והאפלולי שלה בפעם האחרונה, מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה. דווקא את נסיכת המילים, כלת העברית שהיתה, אני זוכרת באופן פיזי כל כך. את  שעותי היפות במחיצתה אני זוכרת דווקא בצבעים, בתחושות, ובאינטימיות שלא נשענה על מילים.  את ריח הסיגריות, את מגע בד הספה,  את האודם על שפתיה, את שקערורית  גופה בכורסה הכבדה שממנה כמעט לא קמה, את  המצית שחיפשה להדליק בה עוד קנט אחת שאותה עישנה עד מחציתה, וכיבתה והציתה חדשה.

מעט מאוד מילים נקשורות  לי  אל מותה של דליה רביקוביץ’, והן באות לי בקושי, ניגפות אל הגעגועים אליה שרק מתגברים עם השנים, אל חסרונה בחיי, ואל המוות המיותר, המיוסר, המיקרי, שחטף אותה אליו. המוות שבא לא מדי עצמה ,כפי שפעם רצתה, ולא כפי שעדיין יש כאלה הנוטים לדבוק בגירסה הלא נכונה. דליה לא התאבדה. דליה מתה לבד בלילה בחדר האמבטיה בביתה אחרי שליבה לא עמד לה עוד. אחרי שהתמוטטה נותרה לבד שעות ארוכות מוטלת בחדר האמבטיה. אולי, אילולא היתה בעת ההיא לבד בביתה ניתן היה להצילה. וכבר שמונה שנים שאני מסלקת מעלי את המחשבה הזו.

עכשיו אני מנסה להשתמש במילים. גם געגועי לדליה, עצובים ככל שיהיו, הן מתנה עבורי. ההיתרפקות על השעות אותן העברתי במחיצתה , כואבת ככל שהיתה, הן כמו תכשיט שנח  לו בתיבה סגורה.אי נוכחותה בחיי, היעדרה,  מתחזקים עם השנים, בידיעה שלא היתה מישהי כמוה בחיי. התום הבלתי מציאותי שלה, חוכמתה ועיצבונה מתחיים בזכרוני ככל שעובר הזמן בין סופה שלה לשארית חיי שלי.

אני משחזרת בראשי את קולה החרישי, את חיתוך הדיבור שלה, את המילים האיטיות, את החיוך המתמהמה על בדל שפתיה ואת מבטי הפליאה, התמיהה על העולם, תמיהה של ילדה קטנה שלא מבינה אותו.

תמיד זה הצחיק אותי, איך היא כל כך לא מבינה. למה? איך יכול להיות? מי יודע? מבעד לזגוגיות המשקפיים היו עיניה היפות נתלות בי לקבל הסברים, למה לא עונים לה יפה בעיריית תל אביב, או במחלקת המינויים של העיתון, למה אנשים מבקשים ממנה דברים שהיא לא יכולה לספק, כמו ביקורת על השירים של הבת דודה המחוננת ,ואיך זה שהטלויזיה כל כך נמוכה, שאמנים לא זוכים לתגמול כספי נאות, וגם איך זה שאיפור העיניים שלי מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן ולא נמרח לי.

דליה היתה חולה ולא חולה. היא היתה האשה הכי עצובה שהכרתי והעצב שלה שהתיישב בחייה עוד בילדותה נכרך לפקעת של כאב חרדה ודיכאון שלא עזבוה לרגע. חיווטי הפקעת הזו הולידו את יהלומי השירה שלה, שזיכתה אותה בפרס ישראל, בהערצת מליוני אנשים אבל לא היטיבו עם חייה. היא נזקקה כל חייה לתרופות, עברה תקופות של אישפוזים, וניסיון אובדני  משנים רחוקות בעברה סימן אותה  לשארית חייה כאובדנית . אבל באזני היא שבה ואמרה שלעולם לא תעז לחזור על כך. “מספיק שהילד שלי יודע שרציתי פעם למות” היא אמרה לי, די לי בכך שהוא גדל עם הידיעה הזו, לעולם לא אעשה משהו שיגרום לו כאב נוסף על הכאב הזה”.

העצב הבראשתי נחקק בה מילדות. תחושת האובדן נטמעה בה, מאז נדרס אביה כשהיתה בת שש שנים. תמונת אביה, בשחור לבן, היתה תלויה מעל לכורסה עליה ישבה, משקיפה אל החדר במבט עז ומשתלט, שביצבץ תמיד מעבר לשיפעת שיערה.

“עוֹמֵד עַל הַכְּבִישׁ בַּלַּיְלָה הָאִישׁ הַזֶּה / שֶׁהָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים אַבָּא שֶׁלִּי.”

אל צריבת האובדן ההוא הצטרף באמצע חייה המאבק על האימהות שלה. דליה נעשתה אם לבנה היחיד, עידו, בגיל מאוחר. עידו היה משוש נפשה, היא סגדה לו .כשהיה בן 11, אחרי מסכת גירושין מייסרת ,הוא הורחק ממנה בצו בית מישפט ועבר למישמורת אביו. ההרחקה התאפשרה בעקבות חוות דעת פסיכולוגיות ששיכנעו את השופט כי איננה אם ראויה. זו היתה עבורה המכה הקשה מכל. עדו בגר והקשר בינהם נשמר באופן רופף, בעוד עבורה נשאר יחסו של בנה אליה למבחן העליון עבורה. היא ייחלה לכל בדל של קשר, לשיחת טלפון, לביקור, להתעניינות מיזערית ממנו אליה. בשלב מסוים נסע ללמוד בארצות הברית, ובאין כוחות ובהיעדר מוחלט של אנרגיה היא אספה עצמה לנסוע אליו, וחזרה משם כואבת עוד יותר. יחד עם זאת תיכננה כל הזמן את הנסיעה הבאה, ביקשה שאבדוק מחירי כרטיסי טיסה בכל פעם מחדש.

עידו חזר ארצה כשנה לפני מותה. הוא המשיך לעבוד במשרד של אביו ודליה היתה מאושרת וכואבת כאחת. הציפיה האמהית המובסת שלה נעה על מסלול הכאב, עד כדי תחינה לשהייה במחיצתו. ערב מותה קבעו ללכת לאכול דגים בנמל. הארוחה לא יצאה לפועל. ממרחק השנים אני מתבוננת בעידו שהפך לגבר צעיר יפה תואר ועדין נפש, ושב לגור בדירתה ברחוב יהואש, ורק עתה קולט בתהליך של חמלה מאוחרת מי היתה אימו.

היכרתי אותה מקרוב רק כחמש שנים לפני מותה. חברים משותפים סיפרו שהיא ב”תקופה לא טובה” והציעו לעשות סבב ביקורים. בתחילה היינו חבורה ולאט נשארתי רק אני ביום הקצוב לי, ונשארה כמובן גם ברית החברות ההדוקה עם יעל ורות דיין שטיפלו ודאגו לה כל השנים, עד מותה. במשך עשרים וחמש שנים, מדי יום שישי היתה סועדת ביום שישי בערב אצל רות. בסוף השבוע האחרון לחייה, היא פסחה על הביקור אצל רות.

כמעט ולא שוחחנו על שירה. במהלך השנה האחרונה לחייה עבדתי על כתיבת ספר שירים שלי. לא הראיתי לה אף שיר, לא התייעצתי איתה ,חוץ מאשר מילה בעברית פה ושם, אבל גמרתי אומר בליבי להקדיש לה את הספר. וכך עשיתי. באוגוסט ההוא, ביום חמישי בשבוע דיברנו בטלפון. סיכמנו שאני אבוא ביום שני ואמרתי לה: “אני חושבת שיהיה לי משהו להראות לך”. ביום שני הספר היה בידי ובעמודו הראשון כתוב : לדליה רביקוביץ “תפילתך בשבילך- באהבתי” . היה זה משפט שנלקח מתוך אחד משיריה שלה (“מתנות מלכים”). הספר היה בידי ביום שני . דליה מתה ביום ראשון בארבע אחר הצהריים.

עם דליה המרחפת, החומלת, הילדותית ,הרוגזת, הסקרנית, הסוערת והאפאתית ידעתי גם את ביטנת הכאב שהוא הצחוק והדמיון. מתוך הכורסה שלה , כשאני יושבת תמיד מולה , תמיד באותו מקום, היא ידעה גם לעופף ולהעיף גם אותי למחוזות חפץ רחוקים, לערים אחרות לארצות רחוקות. בפועל הצלחתי רק פעמים ספורות להוציא אותה מן הבית. פעם הלכנו לאכול בקפה נואר, ופעם שיכנעתי אותה לנסוע יחד לפסטיבל המשוררים במטולה. היא נעתרה, ונסענו, אך היא שבה ממנו שפופה ברוחה. קשה לתאר כמה כבוד והערכה חלקו לה שם,כשהעבירה כתת אמן בת שעתיים באודיטוריום של מטולה. התור להרצאה שלה התפתל למרגלות הגבעה עליה עמד הבניין המחודש. היא ירדה מן הבמה מבולבלת ואחרי מספר שעות ביקשה לחזור הביתה, לתל אביב, מבוהלת שמא כדורי ההרגעה שלקחה איתה לא יספיקו לה. אחר כך אמרה לי שהמיפגש הזה לא היה טוב בשבילה, ואני לא הבנתי למה , איך זה יכול להיות אחרי שכל כך הרבה אנשים הראו לה את אהבתם. עוד לא ידעתי שבאדם השרוי בדיכאון  מתקיים פער  גדול בין האהבה לבין חוסר היכולת וקוצר היד להכיל אותה .

דליה תמיד דיברה, גם בשיריה, על גיברלטר כמחוז חפץ. ככה. בקיץ הלפני-אחרון נסעתי לטיול עם איש שאהבתי ,וביקשתי ממנו  להגיע לגיברלטר ,בשבילה. טיפסנו אל רום המיצר ,ראינו את הקופים, השקפנו על נקודת החיבור האסטרטגי של המפרץ, המשמש ככניסה אל הים התיכון כמו גם אל יבשות אירופה ואפריקה. בדרך למטה  התקשרתי אליה בטלפון מתוך האוטו כולי התרגשות. “אני בגיברלטר אמרתי לה, היא שתקה ואחר כך אמרה: “היום יום שלישי, אני חייבת ללכת למספרה”.

ככה היא היתה. תמיד דיברה אמת, אמרה אמת וחשבה אמת וביטאה אותה במילים לעיתים מהוססות ולעיתים רושפות, בתנועות גוף זהירות שבריריות , ולא במשפטים של סיפרות ושירה. היום -יום שלה היה קשה עליה, היא העדיפה לישון את מחציתו, והיממה שלה היתה רחוקה מהרומנטיקה השירית ששירתה את רבבות קוראיה במהלך חייהם. צעירים ומבוגרים. נשים וגברים. חולים ובריאים. מאוהבים ופליטי אהבה. כשהייתי מספרת לה כמה זה או אחר מעריץ אותה היתה משיבה לי : אז אולי הוא יכול לתקן לי את המזגן??

פעם לקחתי אותה לביקור אצל יצחק בן אהרן, מזכיר ההיסתדרות המיתולוגי שהיה מעריץ גדול של שיריה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ,התחבר אלי דרך שיר שלי שקרא בעיתון ומאז הפכנו ידידים. יצחק היה קיבוצניק עד יומו האחרון, ולדליה היה חשבון ארוך עם הקיבוץ. היא שנאה את הקיבוץ מאז הובילה אותה אמה האלמנה אל קיבוץ גבע כיון שלא יכלה לגדל אותה ואת שני אחיה התאומים, מבלי לגלות לה את דבר מות אביה. אמה נתקפה אימה מן החיים ודליה שזה עתה נפרדה מאביה , ילדה שברירית ועדינה וזרה, נאלצה להתמודד עם חרמות והשפלות  מצד הילדים , עד שבגיל 13 עזבה את הקיבוץ לבדה ועברה לחיפה למשפחות אומנות. היא לא סלחה לעולם לבוני החברה הסוציאליסטית שהיתה בלתי אנושית עבורה.

המיפגש בין דליה לבן אהרן היה סוער ומריר. דליה הקשתה שוב ושוב מדוע לא עזב בן אהרן את הקיבוץ. כן, גם המיפגש החד פעמי הזה בין שני ענקי הרוח האלה הוקדש מצידה רק לאמירת האמת שלה. היא לא האמינה בהסתרה ,אבל מי שהיה עד לויכוחיה הרושפים הבין כי רק היא יכלה  לומר את הדברים הכי קשים במין שלמות , כמו של ילדים ,שרק הם לעצמם יודעים מה הם מרגישים ,וכשהם  מדווחים על כך נשימת המבוגר נעתקת למול הצרוף, הטהור, הנקי, המתוק, והחורך בבשר.

דליה היתה נסיכת הכאב. נמשכתי אליה, אל האין-עור שלה.

“סבתא האם זה העור השקוף של שתינו/ עור שאינו מגן על הבשר כלל ועיקר”.

נמשכתי אל השבירות, אל הניזקקות שלה אל האג’נדה הנפשית שלה שהאמינה כי “כל גופי הצמחים הקשיבו לנפשם בלבד/לא האמנתי שעוד אשאר בחיים הפעם”.

אל הצעקה שהיתה חרישית ומבוישת , אל התשוקה שלה בהסחת דעת. “ספרי לי דברים טריוויאליים” היתה אומרת לי, ואני נתתי לה את הטריויה בעוד שהיא הרימה אותי בשעות שהיינו יחד, ל “הגובה המכושף”. הרגשתי כה שלמה במחיצת הנפש העירומה שהיתה. התעטפתי באימת הכאב של האימהות המזוקקת שלה, חלקתי  איתה  את תלותינו בילדים וגם כשיצרנו בזכות נשיותה המקסימה וההתרסה הילדותית שלה עולמות אחרים לברוח אליהם – תמיד ראיתי אותה בבגדה הבוער ,והיא העניקה לי את השיעור המשמעותי ביותר בחיי באמפתיה אל כאבו של הזולת.

ימים אחדים לפני מותה , הימים היו ימי ההתנתקות הגדולה מגוש קטיף, היתה מרותקת לטלויזיה.  למרות שבכתיבתה  שימשה פה לילדים הפלסטינים הסובלים (תינוק לא הורגים פעמיים”) למרות ששיחקה שנים ברעיון לאמץ ילד פלסטיני – ליבה נשבר מול מראות החיילים שגררו את לובשי החולצות הכתומות. “יגידו שאני עוברת צד”, היא אמרה לי בשיחתינו האחרונה,”אבל קשה לי לראות את מה שאני רואה” .

ואז בא יום-ראשון הארור ההוא שבו היא מצאה, אולי סוף-סוף, מי יודע, את מותה. בארבע אחר הצהרים התעוררתי משינה טרופה עם הבשורה הבלתי נתפסת. במכולת למטה קניתי נר נשמה להניח לצד ארונה בטרם יצא למסע האחרון. ולמחרת

“החזן היה קורא פרקי תהילים

העצים לחשו כעדת כהנים שחורים

לא היינו גבוהים הרבה מעל פני המצבות

וידענו שלא תהיה בימינו תחיית המתים.”

עוד מהבלוג של עמליה ארגמן ברנע

תצוגה מקדימה

מכתב גלוי לילדה סודית

שלום לך בת סודית. אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת שאת קיימת, שאת כבר בת כמעט בת עשרים ושתיכף תסיימי או אולי כבר סיימת צבא. אני יודעת גם איך קוראים לך, מיהי אמא שלך, איפה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שוב ל"ג בעומר

ברירת כמה תפוחי אדמה קטנים, שיהיו קצת רכים, שיתבשלו מהר, ואריזתם בתוך שקית ניילון, היתה הפעולה האחרונה שעשיתי כאדם שנפשו שלמה, כבת חורין. האושר לא יודע רגע לפני שזה רגע סופו. והבלתי ייאמן תמיד לא צפוי כי הוא בלתי ייאמן....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אני הבת החלשה של אימי החזקה

96 הן שנות חייה של אימי ואינני יודעת מהו הדבר הטוב שעשיתי בחיי, על שזכיתי בה. בגיל שבו הורים נופלים לעול עצוב על כתפי ילדיהם, אם עדיין נותרו בחיים, נשארתי אני הילדה הטיפולית שלה, והיא עדיין האם המעניקה, התומכת, שומרת נפשי....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה