הבלוג של עמליה ארגמן ברנע

עמליה ברנע

עדכונים:

פוסטים: 26

עוקבים: 45

החל מדצמבר 2011

השד יודע איך נוכוחותה בחיי הביאה אותי להחזיק מחט, חוטים, מסמרים ואקדח דבק חם. השד, ואולי גם הפסיכולוג

25/06/2013

השבוע היא תהיה בת שלוש.

לעומת ילדותי שהשתרכה לה שנים ארוכות, או כך לפחות נותרה בזיכרוני, ילדותם של ילדי חלפה ביעף, מבעד לאחריות, לדאגה, למטלות היום שרדף יום-יום , שזכור לי במעומעם כקו זמן והוא מצטייר יותר כמימד.

ילדותה של נכדתי לעומת זאת ,כבר נמדדת בתודעה שלי בחלקיקי שניות. בת שלוש??! שלוש שנים מאז בהיתי ביצור הזה שאך הגיח מבטן אימו, מחותל לבן, משובץ בשני אגמים כחולים עמוקים, ונשימתי נעתקה. שלוש שנים ועוד לא הספקתי להחזירה אלי.

והיום, עם החוכמה הזו שלה, שהיא כמו חוכמה קדמונית של חכם זקן, אני כבר מחפשת תשובות אינטליגנטיות כדי לא להתפדח מולה. כי היא תעלה עלי. והיום ,מול היצור העצמאי הבוגר שהפכה להיות ברור שעדיף לי בגיל הזהב שלי, לשמוע ולא להשמיע. כך יהיה הדו-שיח הרבה יותר מרתק.

אבל הפוסט הזה לא יהיה על הסבתא המתרגשת הניפעמת, המתגעגעת, המשתגעת וכל היתר. הוא יתעכב על הצד השימושי הפיתאומי שאליו סחפה אותי הסבתאות. “אשה שעוסקת בעבודות יד” הוא מונח זר לי ביותר, כמו  גם “תחביבים”, כמו “תרבות פנאי”. השד יודע  איך נוכוחותה בחיי הביאה אותי להחזיק מחט וחוטים ומסמרים ואקדח דבק חם.  השד, ואולי גם הפסיכולוג. כי אולי  כל זה נולד כדי לעזור לעצמי להעביר את הזמן ממיפגש למיפגש עם שני האגמים הכחולים, כי סבתות הן במהותן מחכות, וזה  אבל, כבר נושא לבלוג בפני עצמו…

ואחרי שהוצאתי מתחת ידי עוד פריט מקרי, עוד בגד נסיוני, במקרה לגמרי קראתי לליין האופנה והאקססוריז הזה: “סבתתראפיה”.

הפרוייקט הראשון היו זוג מכנסי ג’ינס. רכשתי בשוק הכרמל שניים שלושה זוגות במידות הכי פיצפונות, שיהיה, לניסויים. הרתחתי אותם, ברווור, והתחלתי להתחרע עליהם. שיפשפתי עם נייר זכוכית את איזור הברכיים, שתי וערב, עד שנוצרו הקרעים המכבדים כל ג’ינס ב-700 שקל ומעלה. אחר כך גזרתי את המיכפלות והתחלתי להוציא  ולמשוך חוטים, קצת בציפורניים, קצת במחט, פרמתי שורה שורה כדי לייצר פרנזים. ושתי וערב זה חתיכת עקשנות. הלך הפרנצ’ מניקור והאמת שמאז לא חזר ,כי ידיים של סבתות, כך התברר לי, תמיד צריכות להיות מוכנות לבוץ, לפלסטלינה ולמריחת לקים ב”כאילו”.

אחר כך גיליתי את עולם הפצי’ים. מדבקות הבד האלה, שמדביקים בגיהוץ או בתפירה. וואו, זו היתה שנת הפצי’ים שלי. הסתובבתי בחנויות ובכוכים של רחוב נחלת בנימין המפעים והססגוני והזול ונפעמתי מכל מה שיש לעולם מדבקות הבד להציע. ממותגים של אופנוענים ועד תותי בר ושמשות וירחים וגולגלות והלו – איך לא? קיטי, בהמוניה…

גולת הכותרת הגיעה בדמות כיסא הנדנדה מעץ שאותו השלמתי ליום הולדתה הראשון. בחנות של עשה זאת בעצמך, בדיזינגוף סנטר, נכנסתי לשטוף את העיניים כי מה לי, שהידיים שלי כבר לא מצליחות להתמודד עם מכסים של צינצנות, עטיפות  פלאסטיק (הן הכי גרועות רבאק!!) ובקבוקים עם כמוסות של אדוויל (למה הם עושים לנו את זה?) מה לי  ולחנויות כגון אלה? אבל בסוף היום הגעתי הביתה עמוסה בלוחות עץ מנוסרות, חפות מצבע, ומצוידת בהוראות  שכתובות, בכוונה, באותיות כל כך קטנות  שגם עם המשקפיים קשה לראות.

ימים שלמים הם שכבו על הריצפה בכל מיני תנוחות, ולבסוף, אחרי שאני עצמי החלפתי תנוחות שעוד זכורות לי מסטודיו סי, הורכבו הלוחות למצב של כסא.  ופה ושם כמה מכות פטיש על האצבעות  – והכסא עמד. לצבעים, אני מודה, תמיד “היה לי חוש”. בכל שנה כאשר גרתי עוד בבתים רחבי ידיים בפרברים ובערי שינה – החלפתי את  צבע רהיטי הגינה שלי ובעקבותם את כל מסגרות התמונות, ואת העציצים, אז עם מברשות אני מסתדרת..צבעתי בכיף, ייבשתי  כמה זוגות של מברשות כמובן, כי לא טבלתי כפי שנידרש בטרפנטין אבל כסא העץ הפך תכול סגול.

שלב המידבקות  שהיו אמורות לקשט את הכסא, נעשה ב”שיטת המפיות”. אתן יודעות נו, לוקחים מפית, מפרידים דק דק את שתי שכבות הנייר, משאירים את זו עם הציור ומורחים עליה דבק. איזה דבק? דבק מפיות. שקוף, ברווור. התחלתי להסתחרר מעולם האפשרויות שגלום במה שהיה פעם אביזר לניגוב הפה, ראיתי נופים, יצירות אמנות, מיבנים קינטיים, תישפוכת צבעים עיגולים נקודים וורודים- כל העולם נמצא על מפיות…בסוף הלכתי על המוטיב של שלושת הדובים. שיהיה בייתי. אבא -דב אמא דובה, ודובי תינוק. מספריים, סכינים יפניים ואובססיית חיתוך שכל מנתח פלסטי היה גאה בה. הצלחתי, אם כי לא לגמרי – בצלחת הדייסה של הדובי הקטן נשברתי. היא יצאה עקומה.

אח”כ בחרתי אותיות עץ קטנות כדי לקבע אותם על מסעד הכסא. כמו כיסא בפילהרמונית כזה. כל סוגי האותיות היו למכביר, אבל בדיוק אזלו היודים, ואני הייתי צריכה שלושה יודים. בסוף החלטתי לקחת וו ולקצר אותה. איזו תושיית -סבתות.

וכך, לחגיגת היומולדת שנה, שנערכה על הדשא בפארק הציבורי שליד הים, הופעתי פתאום עם כסא קשור בסרט. ילד אחד שובב מיד רץ ותפס אותו כשהבעת ניצחון על פניו. “היי, תפסתי את הנדנדה!”. נשבעת לכם שלא ידעתי אם להרביץ לו או לחבק אותו.

את שאר הקולקציה אתן יכולות לראות בתמונות. שמלת לבבות, חליפה לים עם מדוזות, וטי-שירטים עם גולגלות, שהיו – לית מאן דפאליג – נסיון התחנפות להורים שלה ולסגנון הלבוש שלהם.

ואם הגעתם עד הלום,מצאתם את היוצא דופן: העוגה. עוגת המרשמלו.

האמת היא שהיא יוצאת דופן גם בחיי.

האמת שהיא נוצרה בזכות איש יוצא דופן , שלא היה סבא, אבל פעם,מזמן, אהב את סבתא.

זמן קצר לפני יום הולדתה השני של נכדתי נסעתי לבקר חבר וותיק ומצחיק שחי לו בעיר קטנה בחבל סיביליה שבדרום ספרד. כל הזמן סיפרתי לו על הנכדה. איך לא. הכרחתי אותו לדפדף באלבום שהכינותי מראש, שכלל תיעוד מדוקדק מיום שנולדה. הוא הסתכל, והתבונן, והקשיב, ופימפם במיקטרת וחזר ושאל על אבא שלה דווקא, בני הצעיר, שאותו הכיר כנער צעיר כששהה בביתנו ואיתו נהג ללכת לחוף המתופפים לג’מג’ם ולתפוס ראש.

“ותיכף יש לה יומולדת” נידנדתי לו, “ואני חייבת למצוא מתנה מקורית. אולי תיקח אותי לסניף הגדול של זארה? ספרד היא מולדת הזארה, לא?אני אקנה לה קצת בגדים ואתפור צדפים..”.

“לא זארה, ולא צדפים”  הוא אמר, “במטבח. נעשה לה עוגה” .

“עוגה? השתגעת? ואיך אני בדיוק מביאה אותה?”

“את לא מביאה. אנחנו נכין ואנחנו נישמח, וכך תחגגי את יום ההולדת”.

וזה המקום לומר שג. ידידי הוותיק, אף פעם לא היה כמו כולם. הוא היה פרא אציל וממציא-שמחות ואף פעם לא התנהג בהתאם. אולי בגלל שאין לו מקצוע (הוא למד רפואת שיניים) ואין לו מולדת (הוא נולד בלונג איילנד) ואין לו עתיד (הוא תפרן) , ואין לו ביטוחי חיים ואין לו אג’נדות ונדמה שגם אין לו רגשות-אשם (הוא לא יהודי).

נראה לי ממש טיפשי, הרעיון הזה שבא ממישהו שהוא כבר גזע ניכחד, ורציתי להגיד לו את זה, אבל לא הספקתי, כי אז הוא המשיך והעלה רעיון אפילו יותר מטפשי, מבעית.

“ונשים בעוגה את כל מה שבטח ההורים שלה לא היו מרשים לה לאכול”.

?

הרבה סוכר, הרבה דביק, הרבה צבע מאכל. כל מה שלא בריא לשיניים , וכל מה שמזיק ומסוכן ואסור……

לא אפרוש כאן את המתכון לעוגה. אבל אולי מתכון אחר, טוב לחיים, טוב לסבתות:

אנחנו רוצות להעניק כמה שרק אפשר ליצורים המדהימים האלה שמשנים את חיינו. הכרזה על נכונות ויכולת לתת הכל ולעשות יותר, עלולה להיתקל בדחייה בלתי צפויה. זהירות.

היצורים האלה הם שלנו ולא שלנו בעת ובעונה אחת,

גם לנו מתחשק לפעמים לקפוץ לרגע לגן העדן של הילדות.

עוד מהבלוג של עמליה ארגמן ברנע

תצוגה מקדימה

מכתב גלוי לילדה סודית

שלום לך בת סודית. אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת שאת קיימת, שאת כבר בת כמעט בת עשרים ושתיכף תסיימי או אולי כבר סיימת צבא. אני יודעת גם איך קוראים לך, מיהי אמא שלך, איפה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שוב ל"ג בעומר

ברירת כמה תפוחי אדמה קטנים, שיהיו קצת רכים, שיתבשלו מהר, ואריזתם בתוך שקית ניילון, היתה הפעולה האחרונה שעשיתי כאדם שנפשו שלמה, כבת חורין. האושר לא יודע רגע לפני שזה רגע סופו. והבלתי ייאמן תמיד לא צפוי כי הוא בלתי ייאמן....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אני הבת החלשה של אימי החזקה

96 הן שנות חייה של אימי ואינני יודעת מהו הדבר הטוב שעשיתי בחיי, על שזכיתי בה. בגיל שבו הורים נופלים לעול עצוב על כתפי ילדיהם, אם עדיין נותרו בחיים, נשארתי אני הילדה הטיפולית שלה, והיא עדיין האם המעניקה, התומכת, שומרת נפשי....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה