הבלוג של Riki Shulman

riks

עדכונים:

פוסטים: 50

החל מיוני 2012

ריקי חלמה על רומן קצר בבוקר חורפי בינה ובין הטאבלט החדש שעליו מערכת ההפעלה Windows החדש (8.1), אז מדוע ולמה הגיחו למטבח כל הילדים. ומה עושה פה אפליקציה של בובספוג?

20/01/2014

פנים, חדר שינה. בוקר. מוקדם בבוקר, מאז שנכנסתי לגיל 47 מתעוררת כמו הזקנים. עם השמש. ובמקרה הזה עם הגשם.

קרררררררררררררררררררררררררררררררררררר…..

מדשדשת למטבח, לוחצת על החמים. ומדליקה את הרדיאטור על הכי גבוה שיש, ובוהה בחלל. עיני החצי ישנות, נתקלות בטאבלט החדש שאמורה ממש עוד מעט לפתוח אותו, לכתוב עליו.
אפתח אותו אחרי הקפה אני מחליטה ופותחת אותו מייד. (אני והחלטות זה כמו סמי וסוסו). ובאלגנטיות של פילה, שחיסלה אתמול בלילה כמעט את כל קופסת השקדי מרק. אני מקישה על המקשים העדינים.

אפליקציות למערכת הפעלה ווינדוס 8.1

סיסמא, בטח לא יפתח לי, אני חושבת, רווית עוגמות נפש מטאבלטים קודמים שהיו לי (והיו לי, תאמינו לי שהיו ויותר מאחד, גם יותר משניים). תוך רגע נפתחו על המסך התכלכל חלונות שלחשו לי “בוקר טוב יפיפייה (ככה הם קראו לי נו. נשבעת) בואי תפתחי אותנו רק לרגע. רק תגעי במסך ותכנסי אלינו רק לרגע…”

כל האפליקציות ב-Windows החדש האלו עומדות מסודרת כמו חיילים. בול, אבל בול מתאימות לברדקיסטית שכמותי.

“לא, לא עכשיו, אני חייבת לעשות עוד מלא דברים”. אני לוחשת חזרה לחלונות המפתים, קודם אסיים ואז אכנס, אני מחליטה, ומייד נכנסת לפייסבוק, כל החברים שם, שישו ושימחו. מחייכים אלי מהתמונות הקטנות שלהם ,”בוקר טוב”, הם צועקים אלי מכל עבר. אני כמעט ומתחילה לתת בלייקים אבל עוצרת.

אלגנטי ולבן כמו ג’קי אואנסיס

“עצרי אחות”, אני אומרת לעצמי (תמיד אני קוראת לעצמי אחות. על שם האחות שמעולם לא הייתה לי). “אולי כדאי שתעשי קפה קודם, לך, ולזה שהשארת אחריך במיטה (בעלך מזה 25 שנה שבשעה הזאת בדרך כלל עולה על בגדי ספורט ויוצא לריצת בוקר שהתחילה לפני שנתיים בהליכה קצרה סביב הבלוק. והיום עד קיסריה הוא רץ. יום אחד הוא יחצה את הגבול לסוריה בטעות, ואז מה?).

רק סטטוס קטן… סטטוס על הטאבלט החדש שלי, אני אומרת. אבל מחליטה שלא. לא כדאי לכתוב עליו כבר, לחשוף אותו. אנחנו הרי בקושי מכירים. ומייד כותבת “בוקר טוב חברים שלי, כותבת לכם מהטאבלט חדש שקיבלתי אתמול ממייקרוסופט לשבועיים ימים, ואני לא רוצה להקשר אליו. אני הלא נקשרנית ידועה. אבל תדעו שהוא נראה מדהים. לבן, דק, אלגנטי כמו ג’קלין אונאסיס בשעתה. קל כמו נוצה. רגע חברים, יודעים מה אולי אצלם לכם אותו? אפשר לצלם איתו.יש לו אפליקציה כזאת”.

ואז מחליטה שלא. לא כדאי. ומייד. לוחצת על אפליקציית הצילום העצמי. ומעלה 5 תמונות שלי ושלו, הטאבלט החדש. ולמרות שנראית לא משהו, סה”כ אישה בגירה על הבוקר, לפני שצחצחה שיניים. 5 תמונות.

המוזיקאי נעמד מולי חמוש בבגדי ספורט מאלף עד תו. “אין קפה?”, הוא שואל משל היה גבר מזרחי מסוקס שאשתו הקטנה מקרקרת סביבו עם קנקני קפה מהבילים, ועוגיות סהרונים על יד ולא מוסיקאי, נגן קונטרבאס ענוג ואינטלקטואל. “אני כבר עושה”, אני עונה ולא מרימה עיני מחלונות הכחלחלים שמרחפים מעליי כמו עננה ענוגה. “איך זה?” המוזיקאי מתעניין ולוחץ על כפתור המים החמים. “מדהים”, אני עונה, “רגע, בוא נראה איך מזג האוויר הולך להיות היום. שלא ייצא שהקטנה תקפא שוב בכיתה”.

החלונות מבשרים: סופה ויומולדת מתקרבים

“הולכת להיות סופה…..אני לא אשלח אותם”, מחליטה, ואומרת “ממוש אולי תעיר אותם, כבר מתחיל להיות לחוץ”, אני מחייכת, לא למוזיקאי, לטאבלט. ואז זה מכה בי, התאהבתי. אלוקים שלי, התאהבתי. ואצלי או שמתאהבת מייד, או שלא. אין אמצע, אין. “תכירי אותו, תתרגלי אליו. אז מה אם הוא חתיך, ויש לו…” מתאהבת.

“וואו אני לא יודעת איך אחזיר אותו עוד שבועיים”, אני אומרת.. “טאבלט עם Windows כאילו נוצר בשבילי”, אני מהופנטת. “תמיד את אומרת את זה”, מגחך המוזיקאי. “אבל הפעם זה שונה, תחשוב איזה תסריטים אני יכולה לכתוב עליו? הוא קטן, עם מסך דקיק. ומרווח מבפנים, ותענוג לי לעבוד עליו, תראה, אתה רק נוגע והכל קורה”. אני אומרת, ונשמעת לעצמי כמו פרסומת.

“כמה הוא עולה?” שואל המוזיקאי את השאלה האהובה כל כך. “אולי אני אקנה לך את זה ליומולדת”, הוא אומר. “זה כלי עבודה בשבילך”. הוא זורק לי, ולוקח שלוק מהקפה.

“איזה מקסים אתה אבל מה פתאום, זה בטח נורא יקר”, אני מצטנעת. מול פני חולפות כמו בסרט נע שורת מתנות היומולדת שלו מהשנים האחרונות; ספרים, ספרים, ספרים, מייבש חסה, שמיכת פוך (מנוצות אווז שוודי אמיתי שאיזו זקנה בקינג ג’ורג תפרה במיוחד ליומולדת שלי. שוודי אמיתי!!!) ועוד מייבש חסה וספרים. “אתה יודע? מה אני אבדוק…”, אני אומרת.

“חוזר עוד שעה”, הוא אומר ואני כבר ואני מתחילה לברר מחירים של טאבלטים.

גם בובספוג בוקע מהחלון

“וואו אמא, מה זה, איזה יופי”, נעמדת מולי הקטנה. “אני יכולה לשחק איתו? אני יכולה לראות בו בוב ספוג?”. ואני באינסטינקט האימהי שלי, רוצה לומר לה “שכחי מזה בובה, השתגעת. לא משחקים בזה, זה לא כמו הלפטופ של אמא. שעל יד הטאבלט הזה נראה כמו קומביין משנות השלושים. זה עדין זה, זה קלאאס, וזה לא שלנו”. אבל אני יכולה להגיד לייצור הקטן הצהוב הזה מולי עם הכותונת של בובספוג שעליה לא??? לא!!!!

אני מחליקה באצבע קלופת לק על אפליקציית יוטיוב לילדים ובוב ספוג נפתח. הקטנה לוקחת את הטאבלט בידיה (היא עדינה טבעית, לא כמו אמא שלה הפלאחית). “איזה כיף זה”, היא אומרת. ושוקעת לתוך הצרחות והצווחות של בוב ספוג.

אני יודעת שיום אחד, ויגיע היום, אנחנו הרי עולם קטן, אפגוש את בובספוג הזה פנים אל מול פנים, אני אהרוג אותו. פשוט כך. הרג בכוונה תחילה. ככה בשתי ידיי, שעושות עכשיו סנדוויצ’ים בידיים מיומנות.

“די, את לא רצינית, תנדרי שהטאבלט הזה שלך!”. האמצעי עומד עם תסרוקת משונה. ונעליים משונות עוד יותר. מעל הקטנה והטאבלט. “לא שלי, אני מחזירה את זה, זה לא שלנו”, אני אומרת ומרגישה שהלב שלי מתכווץ. “עשיתי לך עם שוקולד”. “ווואו איזה מגניב זה אמא. תקני אותו”?, שואל זה עם הנעליים המשונות שעכשיו מבחינה שגם הגרביים שלו לא ממש באותו הגוון. אבל לכי תעירי משהו למתבגר. “לא נראה לי”, אני מכזבת…

כותבת אני וכותבת

ובעוד זה שואל, וזאת מכזבת הרשגד”ית שעומדת להתגייס, ובדרך כלל לא מתעוררת לפני אחת שתיים בצהריים, נכנסת. “יש לי פגישה בצבא על הבוקר”, היא עונה מרירה לשאלה שלא שאלתי. “באיזה פיזדילוך”, היא מחמיצה. “ואני לא יודעת מתי יוצאת הרכבת, לא הצלחתי לברר אתמול”.

היא כבר על סף דמעות. “בואי אני אברר לך”, אומר האמצע ומייד חוטף את הטאבלט מידיה של הקטנה שמתחילה לצעוק. נכנס תיק תק, לאפליקציית “רכבת ישראל זמנים”. “די!!!!!!!!”, אומרת הרשגדית, “של מי זה?”, היא מתפעמת מהטאבלט. “לא שלנו”, אני קוטלת התפעמות.

הרגע הכי ענוג מתרחש כשכולם עפים מהבית. רגע קסם. השקט שמשתרר בבית ברגע אחד. רק אני והטאבלט החדש שלי. אולי אצליח לכתוב עליו את התסריט הבא שלי, אולי הוא יפיח בי את המוזה. חשבתי לעצמי ומייד ראיתי אותי יושבת בבית קפה פריזאי, (פרגנו), אפוף עשן וריח אספרסו קצר עם קצת חלב רותח בצד. המשקפי מקרוב החדשות שלי מונחות מעדנות על עיני. וכל כולי, אחוזת יצירתיות ומוזה, שקועה בטאבלט הלבנבן והנוצץ הזה….וכותבת…וכותבת…

פנים חדר שינה. בוקר. מוקדם בבוקר.מאז שנכנסתי לגיל 47 מתעוררת כמו הזקנים עם השמש.ובמקרה הזה עם הגשם…

אפליקציות בהן השתמשתי:

פייסבוק:

http://apps.microsoft.com/windows/en-us/app/add3d66a-358d-4fe2-be68-8a3f934e9ea1

יוטיוב לילדים:

http://apps.microsoft.com/windows/en-us/app/3248e72e-c921-4033-be24-953425466f83

רוצים ללמוד על אודות  ה-Windows החדש? הכנסו

לרכישת ה-Windows החדש לחצו כאן

עוד מהבלוג של Riki Shulman

תצוגה מקדימה

תגיד, אתה בן או בת?

"אני הולכת לכתוב על הצהוב " אני אומרת לשלומה, כשהתישבנו לשיחה צפופה, על קפה קצר, באורנה ואלה. שלומה ואני חברות, המון שנים, המוi ,המון. מאז השיעור הראשון אצל "יורם לווינשטיין", שאליו...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

''יופי סימה''

"יופי סימה". אברם מת מתישהו באביב. הותיר אחריו אישה ,שלוש בנות ומספרה שכונתית." יופי סימה" קראו לה, כל השכונה הסתפרה שם. גם אני את הפן הראשון סטייל פארה פוסט שלי עשיתי שם.. אברם...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

" תראה, תראה ,איך שאנשים חיים".

שבת בבוקר. רגע לפני שתוכנית הרדיו "על בטוח".....מסתיימת, וכמה דקות לפני שתכנית המערכונים של "הגשש החיוור" מתחילה, שניות אחדות לפני שאבא שלי החסון, שמת על הגשש יפרוץ בצחוק עמוק,...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה