הבלוג של Riki Shulman

riks

עדכונים:

פוסטים: 50

החל מיוני 2012

ברגע שהתחיל כיתה א’ היה לו ברור מתוך עצמו. שהחוקים משתנים. והשמלה של שלגיה, והפייה. יחכו לו בבית. מרגע שיחזור מהבית ספר, ועד שילך לישון.

04/10/2012

“אני הולכת לכתוב על הצהוב ” אני אומרת לשלומה, כשהתישבנו לשיחה צפופה, על קפה קצר, באורנה ואלה. שלומה ואני חברות, המון שנים, המוi ,המון. מאז השיעור הראשון אצל “יורם לווינשטיין”, שאליו איחרנו שתינו, ואני יצאתי ממונית צועקת על הנהג שנתן גז ונסע. והיא עמדה שם לא רחוק. גבוהה ורזה, שלומה היפה.”איזה אפס” סיננתי. “אנחנו מאחרות”‘. היא אמרה. (כאילו שאני באמת זוכרת מי אמר למי מה, לפני מאה שנה, אבל זה מתאים פה.) מאז ועד היום, חברות אחיות. חוץ מתקופות שלא יכולות לסבול יותר אחת את השנייה (היא אותי לרוב..) ונפרדות, כמו זוג נשוי אבל בלי העומס של הסקס. וחוזרות. שלומה תמיד מאפסת אותי כשאני מידרדרת לשוליים, ומסתכלת עלי עכשיו במבט כחול, ופוסקת. “את לא יכולה לכתוב על הצהוב. זה הסיפור שלו. זה אישי מידי, הוא קורא את הפוסטים שלך.
אבל זה חשוב מידי.-
אבל אישי מידי-
“אשאל אותו”, אמרתי.

“אין בעיה” אמר הצהוב מייד. (כמו אמא שלו ,ישר אומר כן על אקשן.)
אתן לך לקרוא שאסיים, אמרתי לו, ואז תחליט אם נפרסם או לא. ” סבבה” הוא ענה, ובחר בעצמו את השם של הבלוג.

תגיד, אתה בן, או בת?

” איזה שיער יפה יש לך צהוב וארוך, אולי תספרי אותו קצת, יפה כמו ילדה, למה הוא לובש שמלה. איך את נותנת לו ללכת עם חצאית. זו תחפושת? זה בן או בת? אבא שלו לא מפחד שבסוף יהיה הומו? הוא בטח מושפע מאחותו הגדולה.(טום בוי שמעולם לא לבשה שמלה) את לא מפחדת שיהיה הומו? אני מכיר בן של חברים שהיה בדיוק כמוהו ובסוף נהיה מה זה גבר, גבר. כל הכבוד לכם שאתם ככה, בעלי היה משתגע מזה, זה לא שירותי בנות פה, התבלבלת ילדה. התבלבלת יא הומו. הומו בצופים. הומו בבית ספר. הומו ברחוב. הומו הומו…..

כל כך בער לי לכתוב את הפוסט הזה,(שנכתב לי, כנראה בראש מיליוני פעמים) כשהתיישבתי על המחשב, הייתי בטוחה שלא אצטרך לעשות כלום מרוב שהמילים יכתבו את עצמן, שיפרצו החוצה בסערה, טעיתי.

עוד קפה, עוד סיגריה. שוב מבט בפייס ועוד קצת פייס. פיפי. ופתאום אמא שלי קופצת עם “בורקסים חמים, בורקסים חמים. מרולדין, ישר מהתנור”.
היא מתיישבת מולי מתעלמת מהמחשב המונח לי על הברכיים. והמבט המוטרד שיש לי בעיניים. ומדברת איתי כאילו אני בדיוק מצחצחת את כלי הכסף המוזהבים (?) שלי תוך שאני שורקת ווגנר. “מרולדין הבאתי, בורקס חם ישר מהתנור”. היא חוזרת ואומרת.
” לא אגע בזה גם אם אמות. אני אומרת בחוסר סבלנות. “השמנתי את לא רואה?” והיא שמיומנת בסיטואציה, מייד יורה. “איזה השמנת??? את כמו גבעול ממש. סקלט,(מילה ביידיש,שנשמעת מילה רזה) עור ועצמות. לא רואים אותך עוד מעט”.
הלכה. הותירה אחריה קופסת בורקסים פושרים מרולדין, ואותי מול המחשב הפתוח, האור התכלכל שלו מסתכל עלי במבט מתגרה, בואי, נו בואי תמלאי אותי במילים. בואי, ממה את פוחדת. הרי הכי קל לך לכתוב סיפורים מומצאים, רחוקים. על הזוג ההוא,(שהבטחת המשך ואין לך) והמזייפת ההיא. והבוגד הזה, והרמוסים ההם.
הסיפור הזה הוא את, אחותי, אין לך לאן לברוח.. אם לא תספרי, זה כאילו את משתפת פעולה עם הבורות, והחושך. ואת הלא מעדיפה להיות תמיד בצד של האור, תמיד.

אז מאיפה אני מתחילה לעוף על זה, אם בכלל, ואולי שלומה צדקה. אבל המוזיקאי תמך. והצהוב התלהב.

פנים, גן, יום
אסיפת הורים, אחרונה לפני כיתה א’. אחת על אחת, אני והגננת. שחטפה מתישהו סטרוק, ונדפק לה שריר החיוך, והיא לא יכולה יותר, לחייך, לא לגחך, ובטח שלא לצחוק. “הוא ילד נהדר, מה יש לומר, משעשע ומלא הומור”, היא אומרת בפרצוף רציני להחריד.
“הוא יצירתי, ומוכשר וחכם, ורק על המוטוריקה העדינה, שלו הייתי טיפטיפה עובדת איתו בבית. ריבוע הוא לא יכול לצייר מדויק.
“זה בסדר, גם אצלי שום דבר לא מדויק”. אני אומרת. “אנחנו אנשים כאלה לא מדויקים”. אני מחייכת, היא לא.
ועוד עניין אחד קטן. היא אומרת מורידה אוקטבה, ומצמצמת עיניים.
“תראי” היא אומרת.
ואני איך שמתחילים איתי ב “תראי” אני מייד רואה רק חושך.
היא מכחכחת.
“זה יפה שאתם מאפשרים לו ללבוש שמלות, ולבוא לגן עם קוקיות. באמת יפה כל הפתיחות הזאת, אבל אני לא בטוחה שזה נכון”. היא משתתקת ומסתכלת עלי, מבוהלת, ואני תוהה אם היא רואה את הדם שעולה לי לראש באחת.

“זהו”? אני קמה.

“אה כן” היא אומרת, וכנראה מחייכת חיוך של מבוכה. זאת לעולם לא אדע.

אני טורקת דלת, ופותחת אחרת, מלאה בדעות קדומות, וחושך על פני תהום.

ברגע שהתחיל כיתה א’ היה לו ברור מתוך עצמו. שהחוקים משתנים. והשמלה של שלגיה, והפייה. יחכו לו בבית. מרגע שיחזור מהבית ספר, ועד שילך לישון.

בית הספר ממוקם בלב תל אביב. בבית הספר ש “בלב”, יש את כל הזיווגים האפשריים, זוגות רגילים. חד הוריים. בי, דו, תלת. הכל.

כיתה ו’ שנה אחרונה, לפני החטיבה והתיכון.

פנים. חדר מנהלת. בוקר מוקדם, מאוד מוקדם. אפילו השומרת השמנה שבשער עוד לא הגיעה.

מסביב לשולחן הענק, ומתחת לתמונה של של פרס. יושבים המנהלת. היועצת, התת יועצת. המחנכת. הפסיכולוגית. המזכירה (עם החיוך הסיליקוני שלא מש מפניה, לא חשוב מה). ועוד אחד, שיושב בצד, מצונף במעיל דובון, ( כל האפלים מסתתרים מאחורי דובון) עיניו מתרוצצות מפוחדות. פניו חיוורים. שפתיו רועדות. המורה למתמטיקה, ומולו אנחנו ההורים. ובינינו הצהוב.
כמה דקות לפני זה בכניסה לבית הספר. אני אומרת למוזיקאי, “הכי חשוב להתאפק, שנתאפק, שנשמור על איפוק, לא נתפרץ. נתאפק.

קאט: שנייה אחרי.

אני מנופפת באצבע מוטרפת, אל מול פניו המבועתים של המעיל דובון. “אתה קראת לבן שלי הומו מול כל הכיתה, יא חתכת אפס”. עיני יצאו מחוריהן, קולי רעד, מאיים להישבר, כולי מוצפת בכעס, עלבון, ועצב. כמה עצב “אני מתנצל”, הוא אמר בשפתיים יבשות. ואני מנפנפת אותו בטון של סופראנו “אתה דפוק, ואני אהרוס אותך, אתה שומע, אהרוס אותך”.

המנהלת אמרה שלא ידעה שהנושא כזה רגיש, ושהילד נלחם מזה שנים. בהצקות על הרקע הזה. אפשר לחשוב שאם הדובון היה אומר “תראו ילדים יש לנו הומו בכיתה” על מלך הכיתה, אלוף בריצות קצרות, וארוכות ומה שבינהן, זה היה בסדר. “תראו ילדים יש לנו הומו בכיתה.” הומו הומו הומו…..

הפסיכולוגית ילדים שאליה הלך כל שבוע, ששיחקה איתו מונופול, טאקי, ושמאקי. ולקחה על זה ארבע מאות שקל, אמרה שבגיל הזה עוד אי אפשר לדעת כלום.
ואני בכלל לא רציתי לדעת, ה -לדעת זה הדבר האחרון שעניין אותי. שיהיה מצידי גבר שבגברים. שובר לבבות. הומו שבהומאים. שיהיה לסבית, טרנסוויסט, אתאיסט. מוסלמיסת. ערביסת. נודיסט, כלכליסט, אנרכיסט, שושואיסט, דוס . למי אכפת רק שיהיה לו טוב. שיהיה שמח. שיהיו לו חברים. חברות, לא חשוב,העיקר טוב.
מיותר לציין, ואפילו מביך (כי איך אפשר אחרת זה הילד שלך) שבבית היתה לו תמיכה, ופתיחות מלאה, ממני ומ אבא שלו, המוזיקאי,ש התברך בהמון בטחון במה שהוא, ואין הרבה דברים שמאימים על הגבריות שלו. גם לא הבן שלו שהולך איתו לסופר עם חצאית לבנה מתנפנפת, בעלת אבזם זהב. בואך שוק בצאלאל, שילגיה, לכלוכית.פייה. בילבי.

כשיצאנו מהפגישה היינו סחוטים עד דק, אבל עם השעות שעברו, נהייתה הקלה שהלכה וגדלה. כמו קתרזיס מופלא. שמישהו זעק ברוב קולו משהו. ופצע באכזריות מדממת .את הפצע, אנחנו צעקנו חזרה, (המוזיקאי הרבה יותר אלגנטי ממני. שמייד מתחילה לקלל. קללות של ארס ) את כל הכאב התסכול והעצב צעקנו.(צעקתי)
וגם לצהוב זה עשה הקלה ,והוא הבין, הבין שהוא לא לבד. שאנחנו איתו. חומה בצורה, שמיכת פוח ענקית מנוצות אווזים סקנדינבית, שפרושה תחתיו מאחוריו ומצדדיו, תמיד.
זהו כתבתי, אשכתב מחר, ואז אתן לצהוב לאשר (ואם לא יאשר,) אז תקבלו את ההמשך שאין לי מהזוג בצימר.

עוד מהבלוג של Riki Shulman

תצוגה מקדימה

''יופי סימה''

"יופי סימה". אברם מת מתישהו באביב. הותיר אחריו אישה ,שלוש בנות ומספרה שכונתית." יופי סימה" קראו לה, כל השכונה הסתפרה שם. גם אני את הפן הראשון סטייל פארה פוסט שלי עשיתי שם.. אברם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

" תראה, תראה ,איך שאנשים חיים".

שבת בבוקר. רגע לפני שתוכנית הרדיו "על בטוח".....מסתיימת, וכמה דקות לפני שתכנית המערכונים של "הגשש החיוור" מתחילה, שניות אחדות לפני שאבא שלי החסון, שמת על הגשש יפרוץ בצחוק עמוק,...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תקשיבי, אני צריך לספר לך משהו.....

,וידוי : הפוסט הזה התחיל מסטטוס קצר לפייס (ברור שלפייס) שגדל והתפתח לפוסט חכם. אינטיליגנטי. מריח טוב. ועמוק. פנים חדר שינה . ערב היא שרועה על המיטה. מכנסי התעמלות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה