הבלוג של ממשיכה ללכת

alinagrin

איך אומרים? אם החיים מגישים לך לימונים אז תעשה מזה לימונדה. עוד קלישאה. ועדיין, זה עניין של בחירה איך להסתכל על העולם.

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מדצמבר 2016

כבר התרגלתי לשגרה עם המחלה ולכל השותפים שהיא הביאה איתה. רק מה קורה כשיש נפילה? צריך ללמוד לקום כל פעם מחדש.

01/03/2017

לפעמים צריך ליפול וללמוד לקום מחדש

‘הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם נופל וקם. אף פעם לא אפסיק ללכת…’  תמיד אהבתי את השיר הזה. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מזמזמת אותו הרבה. זה קצת מבדר אותי.

כתבתי הרבה על ההחלטות שלי עם המחלה, על השגרה שלי, על השותפים שלמדתי לחיות איתם, על השותפים החדשים שנכנסו לחיי וללבי מאז שהצטרפה הטרשת הנפוצה לחיי. על האושר החדש שגיליתי יחד אתה ובלעדיה.  כתבתי על הכל. לכאורה הרגשתי שלא נותר לי על מה לכתוב עוד. ואז באה נפילה קטנה בדרך. אין ברירה. זה רק מזכיר לי כל פעם מחדש שזה חוקי המשחק. ליפול וללמוד לקום וללכת מחדש.

נכשלתי במבחן. אין מועדי ב’. הבדיקות מראות שיש לי נקודות לבנות חדשות במוח. מסתבר שלכל הדברים המוזרים שהרגשתי בחודש האחרון באמת יש סיבה. כל הנימולים, הרעידות. זה הפך להיות נורא מצחיק לנסות להסביר לאנשים איך זה מרגיש. ‘זה כמו שיש רטט של פלפון בכיס’ התבדחתי ‘רק שאין פלפון וזה בכלל לא בכיס אלא בכל הגוף’. ואני לתומי חשבתי שסתם השתגעתי. משביתים אותי לשבוע של טיפול. מסתבר שכל התכניות שעושים הם בעצם טיוטה לחיים האמתיים. אין מה לעשות.  ’זאת המחלה’ הרופאה מזכירה לי. ‘יש עליות ויש נפילות. ככה זה. יהיה בסדר. זה לא נורא. תחזרי בחזרה לחיים שלך עוד שבוע כמו חדשה.’ ועדיין, לא יכולה להסתיר, זה די מבאס.

הולכת על חבל דק

קטן עלי. אני יכולה להתמודד עם זה. מה זה שבוע של סטרואידים, עירויים, כאבי ראש, כאבי בטן, חולשה, היפראקטיביות, עוד קצת חולשה. אבל זה עוד החלק הקל. הבירוקרטיה זה העונש האמתי. ממש כמו הכנת מבצע צבאי. הפניות, התחייבויות, מרשמים, עוד רופא ועוד בית מרקחת. יום עבודה מלא. אפשר לחשוב שזה חדש שלי. כבר הייתי בסרט הזה לפני שנתיים. רגע. זה היה בדיוק לפני שנתיים. בדיוק באותו התאריך אפילו. איזה קטע. מצחיק קצת.

 פלאשבק לאותו היום. כמה מפוחדת הייתי אז. כמה מעט ידעתי על עולם הבירוקרטיה הרפואית. כמה החיים שלי היו שונים. הגעתי אז לאשפוז יום במצב הגרוע מכל. בלי כל הטפסים הנדרשים. כמה אטימות. ‘תלכי, תעשי, תביאי..’ ואני  רק התיישבתי והתחלתי להשפריץ דמעות ונזלת לכל עבר. איזה יום טראומתי זה היה. והנה אני שוב בדרך לשם. רק שהפעם אני רגועה. אני במקום אחר בחיי. אני יכולה להתמודד עם זה. אני כבר גדולה. חזקה יותר. אז למה אני עדיין מרגיש שאני הולכת על חבל דק? שכל רגע אני עלולה ליפול. מספיק שאיזה אחות תהיה ביום רע משלה ולא נחמדה, ואני אשבר. שוב. למזלי, זה לא קרה. הייתה לי חוויה מתקנת. אפשר לנשום. יהיה בסדר.

תחילת עונת הרחצה

מסיימת עוד יום במשרד האלטרנטיבי שלי. ‘וורקוהוליזם קל’ כך קראה לזה האחות. פתחתי עמדת מחשב קטנה במיטת החולים שלי. לולא כל החוטים שמחוברים אלי והצעקות של הדודה מעבר לווילון,  הייתי עלולה לחשוב שאני בעוד יום רגיל לגמרי במשרד. אני חושבת שצריך לאמץ את העניין של בדיקת לחץ דם כל חצי שעה גם ביום רגיל. אולי זה ירגיע אנשים. לא יזיק בטוח. אני לא באמת מכורה לעבודה. להפך. פשוט הייתי צריכה להרגיש ‘בריאה’ לרגע. זה עזר לי.

נגמר הסשן היומי. חוזרת דקורה ותשושה הביתה. איזה קבלת פנים קיבלתי מריצ’י (הכלב החתיך שלי). הוא לא רגיל שאני באה מוקדם. ‘בואי לטייל’ הוא מכשכש בזנבו. זה הוא שמוציא אותי לטיול. לא ההפך. הולכים לטיילת ליד הבית. הוא מושך אותי בהתרגשות ואני נגררת אחריו. נעימה לי הרוח. אפילו יום שמש בחוץ. מחשבה סוררת עוברת לי בראש. כמה כבר יוצא לי להיות מחוץ למשרד, באמצע היום, באמצע השבוע, ביום כזה שמשי ויפה ליד הים הזה שאני כל כך אוהבת? ועוד אחרי החורף הזה שהיה עכשיו. נתקפתי ברגע של טירוף. הורדתי את הגרביים והמגפיים. ריצ’י אפילו הופתע. פשוט קפצנו למים. עמדתי שם מתחת לקרני השמש רטובה. חייכתי. הרגע הזה לא היה סתם עוד רגע ספונטני. זה היה הרגע שבו ירדתי מהחבל הדק וקפצתי לצד הנכון. עוד ניצחון קטן עם עצמי. רגע של אושר. הכל בסדר. אפשר לפתוח את עונת הרחצה.

הכל בסדר. אפשר לפתוח את עונת הרחצה.

הגיע הערב. חוזר הבחור שלי מהעבודה. מוצא אותי ואת ריצ’י חבוקים ומלוכלכים על המיטה. מצטרף למסיבה ומחבק חזק. ‘לא משנה מה יהיה, יהיה בסדר. את תראי’ לוחש באזני. ואני בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, מרגישה דמעה זולגת לי על הלחי. לא מתוך כאב ולא מתוך פחד. דמעה של הכרת תודה. לבחור שלי. ולעצמי. על כל ההחלטות שבחרתי וממשיכה לבחור מחדש יום ביומו. איפה אני היום, ואיפה הייתי לפני שנתיים. תודה לך עולם.

רגע לפני שבא הגל ושטף אותי.

רגע לפני שבא הגל ושטף אותי.

עוד מהבלוג של ממשיכה ללכת

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

היא ואני בגוף אחד

'את רואה את כל הנקודות הלבנות האלה? לא טוב'. ככה נשמע הפתיח של הרופא שניסה לבשר לי שאני חולה, בעודו מצביע על סריקות המוח שלי. אז כן, גם את חולה בטרשת נפוצה. מצחיק. אני כבר...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אל ההר ומעבר

תמיד אהבתי לטייל. כל אחד מטייל בדרכו שלו. יש אנשים שאוהבים לתכנן כל מסלול הליכה מראש ויש אנשים שכל כך נהנים מחוסר העשייה בחופשה שלא צריכים לתכנן כלום. אני לא פה ולא שם....

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה