הבלוג של ממשיכה ללכת

alinagrin

איך אומרים? אם החיים מגישים לך לימונים אז תעשה מזה לימונדה. עוד קלישאה. ועדיין, זה עניין של בחירה איך להסתכל על העולם.

עדכונים:

פוסטים: 8

עוקבים: 15

החל מדצמבר 2016

ארזנו תיק. קשרנו שרוכים ויצאנו לדרך. צ’יקו על הכתף, מקל הליכה בידי, בן זוגי לצדי והטרשת. לפעמים צריך לצאת מאזור הנוחות, לראות עולם, לשנות, להתרגש. איך עושים את זה? לאט

18/01/2017

מוכנה לאתגר חדש

תמיד אהבתי לטייל. כל אחד מטייל בדרכו שלו. יש אנשים שאוהבים לתכנן כל מסלול הליכה מראש ויש אנשים שכל כך נהנים מחוסר העשייה בחופשה שלא צריכים לתכנן כלום. אני לא פה ולא שם. בכל שנות טיוליי בחיים, התחושה האהובה עלי ביותר הייתה ללכת בלי לדעת לאן. בלי לדעת מה מחכה לי בסוף היום ולהתרגש מעצם החיפוש. ברגע שאין ציפיות לשום דבר, כל דבר הוא הרפתקה. מבחינתי, זה חופש אמתי. אז מה עושים עכשיו? אני שואלת את עצמי. איך אני אצא להרפתקה עם כל השותפים החדשים בחיי? עם סל של מחויבות שמושך אותי אחורה. האם אני צריכה להשתנות? או שאולי זה רק הגישה שצריכה.

הטיול הראשון אחרי הספירה
אני ושותפי לדירה באותה התקופה מחליטים שמגיע לנו טיול אמתי. סיימנו את הלימודים וחשקנו בהרפתקה. טיול שטח מלכלך וספונטני במזרח אירופה לכמה שבועות. רק שמצטרפים כעסקת חבילה גם שותפתי לגוף, הטרשת הנפוצה ותיק התרופות, השותף הבעיתי והמפונק מכולם. היה לי ברור שזה הכי קל לשנות את כל התכניות, להתאים את עצמי למגבלות שמייצרת המחלה ולהסתפק במה שיש. רק שאני לא מוכנה לוותר על עצמי, אני רוצה לטייל בדרך שלי. והשותפים החדשים? הם יצטרכו להתאים את עצמם.

צ’יקו והחברים – רואים עולם
כבר בשדה התעופה, בתחילת הטיול, הרגשתי שחזרתי לצבא. זה קצת כמו להסתובב עם נשק. אסור להפקיר. חייבים לשמור שלא יקרה לו כלום. אסור לאבד. אסור שיתחמם. כל כך חם הקיץ הזה. איזה עונש. חייבת להיסחב עם תיק התרופות הזה. עם הצידנית הזאת. זה תקוע לי כמו עצם בגרון. ‘אי אפשר להמשיך ככה’ הכרזתי, ‘צריך למצוא לו שם!’. ישבנו וחשבנו. בעצם הוא קצת כמו ילד קטן. ‘אז, בוא נקרא לו צ’יקו- הוא יהיה השותף השלישי שלנו לטיול’.

4 שותפים למסע
הטיול הזה הפך להיות הטיול הכי ספונטני שהיה לי מעולם. השינוי הקטן הזה בגישה, עשה את כל ההבדל. מעונש הוא הפך לחבר. וכשמדובר בחברים, שום דבר לא נחסך. כל הסיפורים שצ’יקו הביא אתו, עד היום משעשעים את כל החבר’ה. אם זו ההפלגה הארוכה בדרך לאיזה אי נידח, כשהוא בילה במקרר של הגלידות, או איזה לילה חם שבילה במקרר של פאב מקומי בעיירה קטנה. כל הלילות שישן אתנו באוהל אי שם בחוף הכי יפה שראיתי בחיי. זה אפילו לא הפריע לנו שהיינו צריכים ללכת ברגל עד העיירה הקרובה רק בשביל להביא קרח, מבחינתנו הרווחנו עוד חוויה.

כל אותם הבקרים שהתעוררנו בתוך שלולית קטנה בגללו. אז בסדר, הוא מרטיב קצת בלילה. הוא לא אשם, זה הקרח שנמס. נמצא לו סיר קטן. נסתדר. כמה אנשים הכרנו בגללו, רק בשביל להצליח לקרר אותו קצת. לפעמים לא מצאנו. זה בסדר. לפעמים בקבוק קולה קר הספיק זמנית. אבל תמיד הסתדרנו. למדנו לאלתר. ובעיקר לצחוק על זה. כי בסופו של דבר הוא חבר, ולחברים דואגים ולא מתלוננים. ובמשך אותו הטיול, באותו הקיץ החם, כל בוקר התעוררנו במקום יפיפה אחר, הסתכלנו אחד על השני, שמנו את צ’יקו בצל וחייכנו. מחר נדבר על מחר.

רגע לחיות בשבילו
מאז אותו הטיול, צ’יקו ואני עברנו הרבה הרפתקאות ביחד. טיולים קצרים יותר וקצרים פחות. הצטרפו עוד שותפים לחיי, לליבי. וצ’יקו? הוא כבר נוסע מתמיד.

ארזנו תיק. קשרנו שרוכים ויצאנו לדרך
הגיע הזמן להעלות הילוך. שנה עברה והגיע הזמן לארוז את הפקלאות שוב. רק שהפעם אני מוכנה לאתגר חדש. לא כולם יסכימו או יבינו את הסיבה שגורמת לאנשים לנסוע עד לקצה העולם, לקום בזריחה ולהתחיל לטפס על איזה הר. להזיע. לכאוב. ללכת. למשוך. בעיקר למתוח את קצה גבול היכולת של עצמך ולהגיע לפסגה. הרגע הזה. הרגע שבו הגעת לשם. רגע נקי של אושר. הרגע שבו אתה יודע שהתעלית על עצמך. והרגע הזה בחיים – שווה לחיות בשבילו.

ארזנו תיק. קשרנו שרוכים ויצאנו לדרך. צ’יקו על הכתף, מקל הליכה בידי, בן זוגי לצדי והטרשת? היא שם ישנה בפנים. המטרה- לכבוש את העולם. בדרך אפשר להסתפק בלצלוח כמה טרקים בגאורגיה. טרקים של אנשים ‘בריאים’. אני והטרשת עושות תדריך יציאה. ‘תראי’ אני מסבירה לה. ‘אני יודעת שזה חדש לך. אבל את תצטרכי לסמוך עלי. אנחנו נעשה את זה ביחד. צעד צעד. יד ביד. את תראי, זה עוד יחזק אותנו’.

עליות קשות. נוטפת זיעה. מסדירה נשימה. לא קל. זאת הטרשת שמקשה עלי ככה או שסתם אני לא בכושר כמו שהייתי פעם? זה בדיוק הקטע – זה לא משנה כלום. אז עולים לאט. אבל עולים. כי כל עוד נמשיך ללכת, בסוף נגיע.

הגענו. הרגע הזה בחיים

עוד מהבלוג של ממשיכה ללכת

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

היא ואני בגוף אחד

'את רואה את כל הנקודות הלבנות האלה? לא טוב'. ככה נשמע הפתיח של הרופא שניסה לבשר לי שאני חולה, בעודו מצביע על סריקות המוח שלי. אז כן, גם את חולה בטרשת נפוצה. מצחיק. אני כבר...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

לא כמו באגדות

וכך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. זו האגדה. הסיפור לפני השינה. יבוא האביר על הסוס הלבן ויציל את הנסיכה המסכנה והחלשה, יגן עליה מפני העולם האכזר, ייקח אותה תחת חסותו...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה