הבלוג של ממשיכה ללכת

alinagrin

איך אומרים? אם החיים מגישים לך לימונים אז תעשה מזה לימונדה. עוד קלישאה. ועדיין, זה עניין של בחירה איך להסתכל על העולם.

עדכונים:

פוסטים: 8

עוקבים: 15

החל מדצמבר 2016

איך חיים בשותפות צמודה עם מחלה שמשנה את כל סדרי העולם ומנסה להפריע לך לחיות, לאהוב ולעבוד?

11/01/2017

תכירו את ריצ'י – מחויבות זה כאןאז חתמנו חוזה. לחצנו ידיים. עכשיו הגיע הזמן להבין איך השותפות הזאת הולכת לעבוד. הסכמתי לחלוק את הגוף שלי עם הטרשת. פיניתי לה מקום, היא התמקמה לה בפנים בנוחות. הכל טוב ויפה. יש הסכמה. אפילו הגדרנו חוקים. אבל כמו כל שותפות שהייתה לי אי פעם, הבעיות האמיתיות מתגלות אחר כך. בשגרה. שם זה המבחן האמיתי. וכמו שותפות טובות, רק אם נלמד להיות שם אחת בשביל השנייה ולדחוף זו את זו קדימה. רק אז זה יעבוד. אז איך בעצם חיים ביחד? פשוט חיים.

תני לי דקה להתרגל אליך
השותפה היקרה, הטרשת הנפוצה שלי, מביאה אתה גם חברים נוספים. הזריקות. היא חייבת אותן, הן אלו ששומרות שהיא לא תצא משליטה. איזה תיק נפל עלי. איך נתקעתי עם שותף נוסף? הזריקות האלה. לא מספיק הטרשת? צפוף פה. די התחמקתי ממחויבות כל חיי. זאת אומרת, היה מגוון דברים שלקחתי ברצינות יותר וברצינות פחות. אפילו כלב פחדתי לאמץ. ‘כלב זאת מחויבות גדולה’, תמיד אמרתי. אבל פתאום להתחייב לזריקות האלה. אסור לשכוח אותן. צריך טמפרטורה מסוימת. ימים מסוימים. יש לוגיסטיקה מתאימה. איך אני אמשיך להיות בן אדם ספונטני עם כל המגבלות האלה?

אז הבנתי שכאן נכנסת הבחירה לסיפור. השותפות הזאת יותר חשובה לי מהכל, אז מה שטוב לטרשת, טוב גם לי. זאת הבחירה. והזריקות? אני עוד אתרגל אליהן. יותר מזה, אני אפילו אאמץ גם כלב. מחויבות זה כאן, נעים להכיר.

היא אוהבת גם שאני מפסלת ומציירת
את הטרשת אי אפשר להשאיר לבד בבית
גם לעבודה היא באה איתי. היא תמיד ברקע. שקטה. לא מפריעה. בדרך כלל היא מתנהגת יפה. ואז מתחילים להגיע הטיפוסים שעושים את הרעש, מפרים את השקט שהיא צריכה. ראשון בא הלחץ. בריון מגודל שכמותו. לפעמים מגיעה העייפות, טיפוס חסר התחשבות. הטיפוסים האלה מעירים אותה. זה כמו שעון מעורר, רק בתוך הגוף. הידיים. הרגליים. לכולם היא מתחילה להציק. ואז אין לי ברירה ואני מקשיבה לה. זה לא קל. היא מתחילה לדרוש תשומת לב. אני יכולה לכעוס עליה. אני גם יכולה לתת לה לשנות לי את מצב הרוח. איך לא? הרי היא משנה לי את כל התוכניות. רק שזה לא היה חלק מהחוזה בינינו. איך היא מעזה? מצד שני, גם אני הבטחתי לה שקט. גם אני לא תמיד מקיימת. זה גם לא הוגן מצדי.

לבחור כל יום מחדש
זה קל לחשוב שאין ברירה. שזה בכלל לא עניין של בחירה, שזה מה יש ולסבול זה חלק מהעניין. מאוד טבעי לפול לתלונות על המצב, להתמסכן, ללכת עד הסוף עם הקושי. זה קושי אובייקטיבי והוא לא הוגן והוא שרירותי. לכן קל להתמכר ל”למה” ולמסכנות. השאלה היא מה זה נותן? ובסופו של דבר זה עניין של בחירה. והבחירה הזו היא יומיומית.

בחרתי ללכת אתה. לתחם את הלחץ. להבין את הגבולות. ללמוד להיות קשובה לה ולהבחין באיתותים. היא זו שמחליטה מתי הולכים הביתה. היא לימדה אותי לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות שלי. ובכלל, לשים דגש על מה חשוב לי בחיים. בזכותה פיניתי זמן לדברים שעושים לי טוב, זה אמור להיות מובן מאליו. אבל משום מה זה לא. כל אחד והבחירות שלו בחיים – יש מי שהולך מוקדם לאסוף את הילד מהגן, ואני הולכת לשיעור יוגה. למה? כי ככה אני והטרשת החלטנו. זאת הפעילות המשותפת שלנו. כמה שזה עושה לנו טוב. היא אוהבת גם שאני מפסלת ומציירת או סתם עושה טיול ארוך עם הכלב. ואני, רק מרוויחה מהזמן איכות שלנו ביחד. אני יכולה להרגיש שאני נלחמת כל יום בגוף שלי, אבל אני בוחרת להרגיש שאני מנצחת כל יום מחדש.

לזכור כל יום מה חשוב בחיים

המבחן האמתי
העולם הזה. עולם לחוץ שמקדש עבודה. מקדש חריצות. זה מסלול קבוע מראש שאם סוטים קצת מהדרך ומעזים להתנגד לו, מצטיירים כשונים. תמיד ניסיתי להיות קשובה לעצמי, אבל בקלות זה הולך לאיבוד, הטרשת לא נותנת לזה ללכת לאיבוד. היא מזכירה לי כל יום מה חשוב. היא מזכירה לי איך צריך לחיות את החיים, רק בלי רגשות אשם. הפריווילגיה לחיות בלחץ נתונה לאנשים בריאים, כאלו שיכולים “להרשות לעצמם”. הצורך הזה, להוכיח משהו לעולם הופך לצל חיוור ביחס לצורך הבסיסי שלי לחיות טוב. הצורך הזה הוא שדוחף אותי קדימה.

מאז תחילתה של שותפות זו עברה תקופה. הספקתי לסיים לימודים מאוד תובעניים. להתחיל עבודה חדשה, מאתגרת לא פחות. למצוא זוגיות מדהימה. להקים בית. והטרשת הייתה חלק מהכל. יותר מזה. היא דחפה אותי להצליח בדרך שלי. בזכותה למדתי להקשיב לגוף שלי ולדעת מתי הוא צריך תמיכה ומתי אפשר למתוח את קצה גבול היכולת. למדתי לאהוב את עצמי ולא למרות הטרשת, בזכותה.

וכל יום מחדש, אני והטרשת קמות בבוקר ביחד, מחייכות וממשיכות ללכת.

ריצ'י בתנוחה אופיינית

עוד מהבלוג של ממשיכה ללכת

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

היא ואני בגוף אחד

'את רואה את כל הנקודות הלבנות האלה? לא טוב'. ככה נשמע הפתיח של הרופא שניסה לבשר לי שאני חולה, בעודו מצביע על סריקות המוח שלי. אז כן, גם את חולה בטרשת נפוצה. מצחיק. אני כבר...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

לא כמו באגדות

וכך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. זו האגדה. הסיפור לפני השינה. יבוא האביר על הסוס הלבן ויציל את הנסיכה המסכנה והחלשה, יגן עליה מפני העולם האכזר, ייקח אותה תחת חסותו...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה