הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

רביעי עד שני, ה-13-18/9/17. שנה+ 4 חודשים ויום עד 6 ימים, לגמילה.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל… היה זה שבוע מציף רגשית עד מאוד! למרות החלטתי השלמה להפסיק עם הכדורים, היה בי מתח, סוג של ציפייה לתופעות הלוואי שיגיעו…. אומרים שהמחשבות שלנו בוראות את המציאות, אני רואה זאת הלכה למעשה במחשבותיי השליליות.

בחמישי יצאתי לטיול של “הקבוצה”, ההתחלה הייתה מדהימה! אני אוהבת לצאת מהעיר, לדבר עם אנשים מעניינים, לשמוע סיפורי חיים מרתקים! הגענו למקום מוקף ירוק, חיכו לנו סדנאות מעניינות ופשוט נהנתי מהרגע. בזמן ארוחת ערב התחלתי להרגיש את זה, זו הייתה מן תחושה מוזרה בבטן. ישבתי לאכול עם כולם בחדר האוכל, בחילה עברה בכל הגופי.
אכלתי בכוח! מהראש! ידעתי שזה רק המוח החרדתי שלי שמפחד לאכול מול קבוצת אנשים זרים….
משהו נוסף ולא ברור התחיל לחלחל בתוכי.

פתאום שיחה בה שואלים אותי: “את בטוחה שאת רוצה להיות מטפלת?”, ובאחרת בה הרגשתי ששופטים אותי “את לא ממשת את הפוטנציאל שלך”, “את צריכה להתעסק ביצירה”, “אני מכירה נשמות כמוך (נשמות מאותגרות) אין לך באמת סיבה לסבול, את סתם בוחרת בזה”.
משהו בי מתכווץ והמוח מתחיל לתת פול גז בניוטרל.
שלא תבינו לא נכון, היו גם הרבה מחמאות שהגיעו לעברי, אבל אותי זה זרק ישר למקום שלא מאמינים לי, וזהו מקום רגיש עבורי, חשבתי שהפך לצלקת אבל הנה הוא דימם שוב.
בדרך למסיבת הריקודים שהוכנה לנוו זכיתי לעוד שיחה מרתקת לגבי “חייזרים”, הפעם לגבי הרעים שבהם, קצת פחות נעים היה למוח שלי לאכיל את המידע. בעיקר לאור תגובה על הפוסט האחרון, על כך ששום טוב לא יגיע מכוכב אוריון, שהם כולם רפטיליאנים (חייזרים הידועים כרעים), ושגם “המתקשרת” שלי היא כזו…

אני נכנסת למקלט, למסיבת הריקודים והמוח שלי מתחיל לצרוח די!!!! מה את עושה לי??? עכשיו את גם רוצה שנרקוד?!?!
חברתי לקבוצה כנראה קלטה שמשהו קרה, היא נגשה לדבר איתי ותוך שניות יצאנו החוצה ואיתנו גם הדמעות.
היא הייתה מקסימה! הקשיבה לי הרגיע אותי, עשתה איתי מדיטציה בה היא חזרה ואמרה “את שמורה ובטוחה!!!”
לרגע זה עבד, לרגע נרגעתי, אבל המחשבה על חזור למקלט החנוק עם האורות המהבהבים, גרמה לפרץ נוסף של עצב להגיע.
הרגשתי שאני צריכה להיות לבד עם עצמי, לתת מקום לעצב שהציף אותי, לתת מקום לדמעות ולסדר את הראש, כי הרגשתי שיש לי סבוטאז’ במחשבות.

הלכתי לפינה חשוכה בקצה האכסניה, שלפתי את השכטה שהכינותי מראש למקרה ויהיה קשה לי להירדם, נשכבתי לבהות בשמיים, לקחתי נשימה גדולה ואז נפל לי האסימון!
יש לי התקף חרדה!!!!
הלב שלי כמעט קרע את שמלתי, גופי רעד והחלק הכי שנוא עלי בהתקפים, המחשבות…. המחשבות שהיו על טורבו, תחושת היאוש שהכתה בי.. ללללאאאא!!! לא שוב! מה עשית לעצמך מטומטמת!! מצאת זמן להפסיק עם התרפות…
נתתי לעצמי שתי סטירות, תרגעי!!! בסה”כ התקף החרדה! את אוכלת כאלה בלי מלח!!!!
עשיתי תרגלי נשימות, דיברתי עם עצמי בנועם עד שהרגשתי שנפטרתי מהתסמינים הפיזיים, עכשיו נשאר לי רק לטפל במחשבות. לא ברור לי איך בסדנה בצהריים דיברתי על האמונה החדשה שזכיתי בה וכמה אני מודה עליה וכמה שעות אחר כך אני חוזרת לתחושה הישנה, מבטלת את האמונה, טובעת ביאוש.

עצמתי עניים והקשבתי לטבע סביבי, פניתי להדרכה שלי ולהפתעתי קיבלתי תשובות ברורות.
קודם כל קיבלתי תשבחות וחיזוקים “את חזקה, את חזקה!!! תראי איך הרגעת את עצמך מהתקף החרדה?! זה הגיוני שזה יקרה בעת הגמילה מהתרופה, ואת שמורה בטוחה”.
אחר כך הגיע הנזיפה, הבנתי שהיה לי שיעור בענווה, שעפתי מהר מידי גבוה מידי, שחשבתי שאני אמצא תשובה לכל השאלות. שהייתה לי תחושה ייחודית של שליחה, ששכחתי שכולנו שליחים, שאני לא אוהבת ששופטים אותי אבל נוטה לשפוט אחרים, שבמקום לעוף רחוק לחייזרים אני צריכה להישאר בתחומי, נפש האדם. הבנתי שאני לא יכולה לקבע את האמונה שלי, שעלי להיות פתוחה להקשיב וללמוד מכל אדם.

אחרי השיחה הזו ביני לבין עצמי הרגשתי טוב, היאוש הלך. הצטערתי שלא הבאתי איתי חישוק… במקום זה עישנתי את השכטה שגרמה לי להרגיש נרקומנית. צעדתי בחזרה לחדר, חשבתי שכולם ישנים, אבל מצאתי את חברותי באמצע מסיבת פיג’מות לבבית, הצטרפתי בשמחה!

למחרת קמתי עקומה בכל זאת. היה לי קשה להכיל את האנרגיה של כל האנשים סבבי, הרגשתי לא שייכת, כמו אחת שחטאה בחטא ההיבריס. חברתי לקבוצה יעצה לי שאם אני מתכננת לשתף בהמשך בהתקף חרדה שלי, עדיף שארשום שחוויתי קושי. מתוך זה הסקתי את המסקנה שהתקף חרדה כנראה נשמע לא טוב, אבל באמת שלא אכפת לי איך זה נשמע, זה מה שזה היה. אני לא מתביישת בכביסה המלוכלכת שלי, כי אני יודעת שהיא בדיוק כמו שלכם, מסריחה!

לשמחתי הלכנו לטבע, לסדנאות לצד נחל, ועוד יותר לשמחתי כולם מיהרו להתקפל ונשארנו לנו 5 אנשים לעוד קצת זמן איכות במים.
זה עשה לי טוב, וגם הנסיעה חזרה הביתה, והשיח שהיה ברכב.
נפרדתי מחברתי בהודיה גדולה על זה שהייתה שם בשבילי, והרגשה טובה בלב ליוותה אותי.

שנה חדשה בפתח, ואיתה גם הבטחות ביני לבין עצמי, שאתאמן כל יום, שאקפיד על המדיטציה, שאעשן פחות… ועם זאת מצאתי את עצמי ישנה 24 שעות ביום שני האחרון… אני מרגישה שהגוף שלי עבר משהו בשינה הזו, סוג של כיול מחדש. אני מחליטה להגיע לשנה הזו בלי ציפיות, אני מרגישה שמורה ובטוחה וסקרנית לגלות מה היא תביא עמה, יש לי תחושה שזה הרבה מעבר לגבול הדמיון שלי.
אז שתהיה לכולנו שנה טובה! שנבחר להאמין בקסם ולא בפחד, שנהיה פתוחים לגדול ולהתפתח גם אם זה אומר לוותר על הנחות שלנו, שנקשיב לעצמו ונהיה נאמנים לעצמנו. וכמובן! שנדע שלווה!

15192665_10153912791071507_4115207599657984632_n

עוד מהבלוג של mili bergman

"שמישהו ייקח ממני את קול האגו הזה!"

ימים שלישי-חמישי, ה-18-20/10/16. הימים ה-162-164 לגמילה. בשלישי קמתי עם: בושה, עצב, כעס, תחושת כישלון, רצון להעלם מהעולם, חוסר רצון לתת או לקחת, חוסר רצון באנשים ודמעות. אם זה מנעד הרגשות שלי, למה לא לקחת כדורים שיעלימו אותם? אני...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

פוסט ראשון

אז ביום שלישי ה10/5/16 בדיוק לפני 10 ימים! קרסתי עוד פעם... שלוש שנים עברו מ TOTAL LOSS האחרון שלי, שלוש שנים, בהם עשיתי את מירב המאמצים שלי לא לקרוס... והנה, דווקא שאני בדרך למעלה, התרסקתי BIG TIME!!! אבל בהתרסקות הזו נפקחו עיני! פתאום...

תצוגה מקדימה

"9 חודשים וצעד תימני!"

שישי - ראשון, ה- 4-6/2/17. הימים ה-269-271 לגמילה. (270=99חודשים!!!!). אז בשישי, ללא שינה ומהורהרת קלות, נהגתי לצפון ארצנו בכדי לפגוש את "הגורו". הגעתי לביתו המהמם, ואחרי טור קל התיישבנו לדבר. מתוך שעה וחצי שהוקצבה למפגש זה, הייתה לי חצי...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה