הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

שישי-שני, ה- 14-17/7/17. שנה+חודשים ו-7 עד 10 יום, לגמילה.

ימים של חוזק עוברים על כוחותינו! אני אפילו לא יודעת מאיפה הוא הגיע, אבל מי יכול להתלונן על שלווה ותחושה של הצלחה בפתח?!?!

בשישי, אחרי שהעלאתי סרטון ל”קבוצה”, בו אני משתפת את מחשבותיי ומכתב הסליחה לעצמי, הרגשתי הקרת תודה והודיה גדולה! כאילו כל הדברים שעשיתי בשנה, שנה וחצי האחרונות, סוף סוף הוטמעו בי.
קיבלתי הרבה פידבקים על השלווה שאני מקרינה, מודה שזה הפתיע אותי, הרי אני נירוטית!!! חרדית מבטן מלידה! מה שלווה?! אולי זאת השכטה לפני הצילומים? או כך חשבתי לעצמי….

עוד באותו הערב, כשהגעתי למשמרת ב”סקסמוכר”, אמרה לי אחת הלקוחות שיצא לה לראות אותי דוהרת על המרכבה כבר פעמיים, ושזו חוויה. היא הוסיפה שאני נראית כמו מרי פופינס, במעין שלווה כזו קסומה כאלו אני בתוך בועה…
אפשר לראות זאת?!?!
אני מודה, ככה אני מרגישה פעמים רבות שאני דוהרת ברחובות סדום על גבי המרכבה, לא היה לי מושג שזה מה שאני מקרינה!
זה רק יכול להוסיף עצבים לכל אותם אנשים רעי לב ש: צופרים לי, חותכים אותי, יורקים עלי ומאחלים לי מוות בייסורים קשים! אבל במקום כעס ועצבים על אלו שיושבים במזגן וצופרים בעוד אני מפדלת את נשמתי ומזיעה את קיבתי, היה בי עצב.
בואו לעוף איתי לארץ שבה הכל טוב וכולנו אהבה, בואו לקבל את האנרגיה החיוביות למה לבחור בלהוריד את הגבות, לרטון, לכעוס, לקלל כאלו לא כולנו חופצים להגיע ליעד כלשהו…
אני יודעת, קצת נתקעתי בארץ דובני אכפת לי… אבל אני לא יכולה להתלונן על זה, זו ארץ כובשת לטעמי!
אני חושבת שבזכותה הפסקתי לשתף אותכם בכל הנוגע למשקל… זה לא שזה לא מעסיק אותי, אני גם עולה ויורדת כל הזמן, אני פשוט מקבלת את עצמי, אני לא בחורה דקיקה, וגם מסתבר שהדקיקות לא מחמיאה לי…
אני כן שואפת ומקפידה על ספורט וכן חשוב לי שגופי יהיה חזק. אימצתי לעצמי את הגישה שהגוף הוא הכלי רכב שלי על פני כדור הארץ, ואני רוצה לשמור עליו במיטבו.

בימים הבאים הרגשתי שיש לי מה לתרום לאחרים, זו לא תחושה שאני רגילה לה. שנים הייתי עסוקה מידי בכאב האישי שלי ובצרכים שלי שנבעו מכך. כעת התפנה לו מקום לראות איך אני יכולה לעזור לאחר.
חשתי זאת גם בשיחות כאלה ואחרות שניהלתי בימים אלו, גם בפידבקים מהסביבה, וגם, והכי חשוב, מעצמי!

לפני איזה שבוע התחלתי להתכתב עם מישהי מהעמותה בה למדתי את שפת הסימנים. שיתפתי שהחלום שלי הוא להעביר קורס צילום אבל שאני יודעת רק לגמגם בשפת הסימנים, ואשמח לכל תפקיד שהם יכולים להעזר בי.
מפה לשם, מסתבר שיש להם צורך בלימוד עריכת וידיאו לגילאי חטיבה. מהרגע שקיבלתי את המייל הזה עלה בי פחד ישן ומוכר אליו הצטרף הקול הביקורתי והחשדן: מה יש לך? זה גדול עליך! אמרת שאת לא עובדת בחינם יותר! משעמם לך בחיים?! את לא צריכה את זה! בשביל מה? חכי לקורס המשך… ועוד המון המון מחשבות שמבטלות את הרעיון הקטן והקסום הזה. מכירים את זה? שאתם יודעים שאתם מעוניינים במשהו אבל אז המחשבה על יציאה מאזור הנוחות ממטירה לעבריכם את כל ההקטנות שהיא רק יכולה למצוא?
למזלי, כחלק מפעילותי ב”קבוצה”, יש לי חזון מודפס מול העיניים, יש לי משפטים “נוגדי פחד” אותם אמרתי, עם יד הלב והרגשתי, זה זה! אין לי מה לפחד, זה זה! זה מה שרציתי שיקרה לי!
בחזון רשמתי שקורס הצילום נקלט בקלות ובאהבה והנה זה מתגלם במציאות. אפילו חשבתי שזה גאוני שהיקום דייק אותי והחזיר אותי לרעיון של עריכת וידאו. נזכרתי שהייתי מתרגלת סטודנטים מתקשים, בזמן לימודי בעיר הקודש, נזכרתי כמה קסם יש בעולם העריכה, איך הרגשתי שאני מצליחה לדבר בעזרת הוידאו ארטים שיצרתי.
פתאום בכמה שעות בודדות במקום להתמודד עם עוד מערכה עם מר פחד הייתי בהתרחבות!
זה רגשי אבל גם פיזי! הלב שלי בער! יכול להיות שנפלה עלי הזכות ללמד נוער את הקסם של עריכה? לתת להם עוד כלי לדבר אתו?

לקרת תום משמרת הצהריים ביום שני, התיישב זוג בשולחן שכבר יצא לי לפגוש, הוא כבד שמיעה והיא חרשת. שמחתי לראותם! ניגשת ואמרתי בשפת הסימנים: “שלום! מה שלומכם?” הם היו באמצע שיחה והיא רצתה להגיד לי שאחזור אחר כך, אבל איך שקלטה שאני מסמנת לה, היא הופתעה! שאלה מאיפה אני יודעת לסמן? השבתי לי שאני יודעת רק קצת, שלמדתי בשמע.
נתתי להם לסיים את השיחה והם קראו לי כשהיו מוכנים להזמין כאלו לא היה קרה כלום.
רק כשהגעתי למרחבי בחזרה קלטתי שקרה שם משהו גדול בעת לקיחת ההזמנה הזו!
קלטתי שבעת שלקחתי מהם הזמנה, האישה דיברה איתי גם בשפת הסימנים אבל גם בקול! בעוד לפני זה היא רק סימנה.
אם הבנתי נכון מהיכרותי הקצרה בעולם החרשים וכבדי שמיעה, הם יכולים לדבר, הם לומדים לעשות זאת עם קלינאי תקשורת, אבל זה מיותר עבורם, הם צריכים זאת רק בתקשורת עם השומעים… ומהיכרותי עם עולם השומעים, הם בטח מגלים תחושת לעג, כזו שלא גורמת לרצות להתאמץ לדבר.
בשיחה הקצרה הזו, אני התאמצתי לדבר איתה, להבין מה היא רוצה לאכול, בעוד היא דיברה איתו. הוא, שהוא רק כבד שמיעה, זה שמבצע בדרך כלל את הזמנה. אני הצלחתי להבין אותה והיא עשתה מאמץ כדי שאבין אותה ודיברה עבורי.

המפגש הקטן הזה, הוא אשר הרגיע כל ספק שהיה בקשר לקורס עריכת הוידאו, גרש את הפחד! גם אם אני לא יודעת לגמרי את שפתם, יש בי את הרצון לתת להם ידע, להעשיר את עולם! בא לי לחבק אותם ולהגיד להם שהכל יהיה בסדר, למרות שמעולם לא פגשתי בהם.
יש בי אמונה! אמונה שאני עולה על הדרך הנכונה עבורי, יש לי חזון מול העיניים ואני רואה אותו הולך ומתממש. במקום לשקוע בשאלות של מה? לאן? איך? כמה זמן? אני בזרימה! זרימה והקשבה להכוונות שהיקום שולח לי.
“מהבוץ אל הדרך” זה הכותרת שאני נותנת לתוכן הבלוג עד כה. שהתחלתי אותו הייתי בעוד ביצה טובענית מסריחה, ממנה יצאתי ושקעתי כמה פעמים, עד עכשיו! זהו מצאתי את שביל אבני הזהב הנסתרות, הוא באמת היה שם כל הזמן, כמו שאמרו לי, בלב שלי.
מזמינה אותכם להתחיל לסנן את כל הרעשים מסביב ולהקשיב ללב לשלכם, איפה שיש ספק עצמי זה לא הלב שלכם, זה קול האגו והוא חזק וברור!!! בלב שלכם יכול להיות משהו פשוט, משהו לא מעורך חברתית, משהו לא מוערך כלכלית, ייתכן ואפילו לא מעורך בעיינכם, אבל משהו חם ובוער שצועק לצאת החוצה….
אז שנדע לשמוע את ליבנו
ושנדע שלווה

הורד (1)

עוד מהבלוג של mili bergman

תצוגה מקדימה

"עצב מתוק בקרקס"

שלישי עד שבת, ה- 8-19/8/17. שנה+חודשיים ו-24 יום עד שנה+ שלושה חודשים ו-5 יום לגמילה. רציתי לכתוב לכם! נשבעת שרציתי ולא מצאתי את הזמן. היו אלה ימים מטלטלים!!! הכל התחיל כשגיליתי שקיימת עונה חדשה לתכנית ראליטי שקר כלשהי (זאת שהם...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

“ליישם, ליישם, ליישם.“

יום שלישי, ה2/8/16. היום ה-85 לגמילה. בשלישי התעוררתי נרגשת! עשיתי את דרכי למתקשרת האהובה שלי, בציפייה לתת לה דיווח זריז ולעבוד על מה ש“הם“ הכינו לי הפעם. אני מגיעה מחויכת נותנת עדכון על זה שאני מרגישה יציבה וגם קצת שעמום,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

"שמישהו ייקח ממני את קול האגו הזה!"

ימים שלישי-חמישי, ה-18-20/10/16. הימים ה-162-164 לגמילה. בשלישי קמתי עם: בושה, עצב, כעס, תחושת כישלון, רצון להעלם מהעולם, חוסר רצון לתת או לקחת, חוסר רצון באנשים ודמעות. אם זה מנעד הרגשות שלי, למה לא לקחת כדורים שיעלימו אותם? אני...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה