הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

חמישי- ראשון, ה- 9-12/3/17. הימים ה 303-3066 לגמילה.

אני יכולה לסכם את דברי במשפט: החג הזה הרג אותי!. אבל כמובן שאחפור על זה באריכות.

חמישי ושישי – הייתי שקועה כולי בהכנות וסידורים של ועדת הקישוט, התרוצצתי בין החנויות, צבעתי, גזרתי, הדבקתי, הכנתי…. הייתי כול כך שקועה בעבודתה ששכחתי לאכול. בשניהם כאב הראש והחולשה הזכירו לי שאני בוס נוקשה מידי עם עצמי.

למרות שידעתי מראש שאשאב להכנות, בשישי בערב הלכתי לברמן במסיבה בוילה באחד מישובי הטחונים בארצנו. ניסיתי להתחמק מזה, ידעתי שזה יתיש אותי, אבל חברי לוועדה היה הברמן באירוע, הוא היה זקוק לעזרתי, אז באתי.

סה”כ הייתה זו חוויה מעניינת, להיכנס לווילה מושקעת ומפנקת, ולגלות שגם שם כל אחד מביא את צלחת הסלט שלו ויש חומס וטחינה בחד פעמי (חשבתי שהם אוכלים סושי וסטייקים יוקרתיים).
במהלך הערב הכאב ראש שלי שהתחיל אי שם בחמישי, גבר. הרגשתי שאני מפתחת מיגרנה, לקחתי שני כדורים נגד כאבים בתקווה שזה יעזור, אבל מישהו עישן מקטרת לידי והסוף היה קרוב.
הבחילה התפתחה בכל משקה שמזגתי, כבר ראיתי את עצמי נשכבת שם על הדשא בתוך הקיא של עצמי….
באקט נועז פלטתי בשירותי היוקרה ומשם כאב הראש אט אט שוחרר.
חזרתי למרחבי לפנות בוקר, גמורה לחלוטין, בידיעה שאפילו התחפושת שלי לא מוכנה…

בשבת- גררתי את עצמי מהמיטה בשמונה בבוקר, אחרי שעה שנאבקתי עם השעון המעורר. הודיתי על כך שברוב הבקרים אני לא צריכה לריב עמו. זרקתי על עצמי חלק מהתחפושת, וחברי לוועדה הגיע לאסוף אותי ואת הדקורציה ל”סקסמוכר”. במשך 4 שעות, עסקנו בקישוט המקום, כמה ידיים שאמרו שיבואו לעזור לא הגיעו, כאב הראש חזר, ופיזית התעייפתי מכל הטיפוסים על הסולם והסחיבות.
לצערי, לא הספקתי לסיים את כל ההכנות שהמקום כבר התמלא באנשים ונאלצתי לעלות למשמרת, זה חרה לי מאוד.

המשמרת הייתה סיוט מתמשך, חסרה לנו מלצרית וההמון היה רעב וצמא, אונס ע”י ליצן, זו הדרך הכי טובה לתאר זאת.
כשאחה”צ הגיע, הרגשתי שאני עומדת להתעלף, את הארוחה היחידה שזכרתי לאכול אמש פלטתי בשרותי היוקרה בווילה, ומרוב הכנות, אוכל לא נכנס לפי גם היום, רק עשרות אנשים שמנופפים לי בידיים ורוצים שאשרתם.
צחקתי עם הקולגה שנטחנה עמי ששכחתי שאין חמצן בחלל…

כמובן שהתחלתי לשתות מהצהריים, רק בירות כמובן, לרגע היה נדמה לי שאשתכר למוות ואפזז במסיבה עד אובדן הכרה… אבל היקום דאג לקפל את המסיבה מוקדם מהצפוי.
אני לא יודעת איך שרדתי את המשמרת… כשהיא נגמרה רק רציתי לשבת ולא לזוז.
ישבתי שם בחברה טובה, בצחוק והנאה עד איזה אחת בלילה. גררתי את עצמי בשארית כוחותיי בחזרה למרחבי, עוברת בדרך אלפי אנשים שרק חזקו את תחושת השקיפות שלי.

בראשון – קמתי כמו אחת אחרי תאונת דרכים, קבעתי פגישה אם “נזק” ו”אומלט”, בכל מצב אחר הייתי מבטלת מרוב שבירות, אבל לא ראיתי את “נזק” איזה 8 חודשיים והיא הגיע מרחוק. פידלתי במרכבתי שברכיי צועקות שהם עומדות להישבר.
היה מפגש מבורך! שמחתי שעשיתי את המאמץ.

משם דהרתי לשיעור בשפת הסימנים, לא לפני שאני מוודא שאכן מתקיים שיעור כרגיל, הכי רציתי לנוח, אבל לא רציתי לפספס שיעור.
מתנשפת ושבורה הגעתי! אפילו הקדמתי בעשר דקות, רק בכדי לגלות שהמקום נעול והמורה הלכה להביא מפתח.
ישבתי שם על ספסל מתלבטת אם לפדל את דרכי חזרה כדי שאספיק לאכול משהו לפני המשמרת… כשהגיעו עוד מחברי לקורס ולא הבינו למה אני כל כך רגועה זה הצחיק אותי, הלך רוח! זה אחד מהמבעים ש”המתקשרת” נתנה לי והרגשתי שאני לגמרי מיישמת אותו.
באיחור של 455 דקות התחלתי את השיעור, אותו נאלצתי לחתוך בצער רב אבל משמרת לילה ארוכה חיכתה לפני.

הגעתי ל”סקסמוכר” כשתחפושת נמצאת בתיקי, ואנרגיות שאני לא יודעת מאיפה הצלחתי לשאוב בגופי. התחלתי לעבוד כשלפתע קלטתי שהמסכה מהקולצייה הפרטית שלי נגנבה מהתצוגה…
זה שבר אותי!
דמעות התחילו לדלוף מעניי.
אני יודעת שזה טיפשי, לקחתי בחשבון שלא הכל ישרוד, אני מכירה את לקוחותיי השיכורניקים, אבל זה שבר אותי.
לא הצלחתי להפסיק לבכות וגל של מחשבות ישנות חזר לתקוף אותי: אני לא בנויה לעולם הזה, אנשים הם רעי לב, אין עתיד, אין תקווה, אני צריכה לעבור למקום מבודד מאנשים, למה לעזאזל אני לא מתאבדת????
הקולגה היקרה שסיימה את משמרת הצהריים וקלטה את מצוקתי החליפה אותי בזמן שיצאתי להירגע בחוץ.
עשיתי נשימות, הסברתי לעצמי שאני יכולה לקחת אחראיות רק על עצמי, זה לא עזר.
אם כל מה שמפריע לנו באנשים נמצא גם בתוכי, מה זה אומר? שגם אני אנוכית, רעת לב, מבלי כבוד לאחרים???
היה לי קשה להתאושש, הרגעתי את עצמי במחשבה שסוף העולם בטוח קרוב, כי אין מצב שהעולם ימשיך להתנהל בכל הגועל הזה.
חזרתי למשמרת שהדמעות לא עזבו את גרוניי.
עשיתי שביתת רעב, מיותרת, א- זה לא מעניש אף אחד וב- גם ככה ירדתי 22 קילו בגלל החג הזה.
בתום המשמרת, לפני שהלכתי, הורדתי את החפצים שהיו יקרים ללבי, לא ברור לי איך הצלחתי לסחוב אותם על המרכבה, רק ידעתי שאני לא רוצה להשאיר דבר שעלול להינזק ולהכאיב לי, מאחוריי.
חזרתי למרחבי בתחושת לב שבור ואכזבה, קרסתי בתחושת בדידות משבאת.
נסיים אם תמונה של ד”ר חמצן ז”ל.
לגנב היקר, ברור לי שהייתה שיכור וזה לא בכוונה, אבל לקחת בלון מילדה קטנה!

17311074_300366120380853_364376809965093821_o

עוד מהבלוג של mili bergman

"שמישהו ייקח ממני את קול האגו הזה!"

ימים שלישי-חמישי, ה-18-20/10/16. הימים ה-162-164 לגמילה. בשלישי קמתי עם: בושה, עצב, כעס, תחושת כישלון, רצון להעלם מהעולם, חוסר רצון לתת או לקחת, חוסר רצון באנשים ודמעות. אם זה מנעד הרגשות שלי, למה לא לקחת כדורים שיעלימו אותם? אני...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

פוסט ראשון

אז ביום שלישי ה10/5/16 בדיוק לפני 10 ימים! קרסתי עוד פעם... שלוש שנים עברו מ TOTAL LOSS האחרון שלי, שלוש שנים, בהם עשיתי את מירב המאמצים שלי לא לקרוס... והנה, דווקא שאני בדרך למעלה, התרסקתי BIG TIME!!! אבל בהתרסקות הזו נפקחו עיני! פתאום...

תצוגה מקדימה

"9 חודשים וצעד תימני!"

שישי - ראשון, ה- 4-6/2/17. הימים ה-269-271 לגמילה. (270=99חודשים!!!!). אז בשישי, ללא שינה ומהורהרת קלות, נהגתי לצפון ארצנו בכדי לפגוש את "הגורו". הגעתי לביתו המהמם, ואחרי טור קל התיישבנו לדבר. מתוך שעה וחצי שהוקצבה למפגש זה, הייתה לי חצי...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה