הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

ראשון – שלישי, ה-27-29/11/16. הימים ה- 202-204 לגמילה.

לא יודעת מאיפה זה הגיע שוב, אבל היו אלה ימים של אומללות.
בראשון נגמרו לי הקלים. לאחר כמה ניסיונות כושלים להשיגם, החלטתי שלא יזיק לי הפסקה קטנה (אולי זה מה שגורם לתחושות האומללות שלי….). המוח שלי לא ידע שקט, אולי זה אשמתי, שוב בדקתי בפייסבוק כול מני דברים שקשורים לתפו”א… וכמובן שזה עשה לי רע… זה הרגיש כאלו המוח שלי רוצה להכאיב לי, רוצה לחשוב שוב על דברים שאין להם תשובה והם לא רלוונטיים, טוחנת מים, פול גז בניוטרל.

יצאתי לעוד משמרת לילה ב”סקסמוכר”, כשתחושת גועל עצמית עוטפת אותי. הייתי מדוכאת, מאוד. משום מה חטפתי הרבה מאוד מכות, מהשולחנות, תקים שהונחו על הרצפה וכלבים שחורים שנבעלים ברצפה, אבל זה לא כאב לי.
בשעת לילה מאוחרת, ניהלתי שיחה עם “ההוא שסדק לי את הלב”, הוא הצליח להצחיק אותי, לגרום לי לחייך. אני מודה, הכי רציתי לשתות איתו לשוכרה, לסיים את הערב יחד, כמו פעם, להירדם בזרועותיו ולמחרת לקום עופפה בהנגאובר, כאלו כלום לא היה.
אני לא מבינה איך מישהו יכול כל כך לאהוב אותי כשהוא שיכור ולהתעלם מעצם קיומי כשהאלכוהול לא נמצא בגופו. אז למילים היפות שלו לא היה מקום אצלי הפעם. אומנם יש בינינו חברות והבנה הדדית גבוה, אבל דבר אחד ומשמעותי חסר לי, כבוד.
אני משארת שבגלל שאני לא כיבדתי את עצמי יותר מדי, לא שמתי לב לחוסר כבוד שהוא מפגין כלפי, מזל שאני מילי עכשיו.
כשהשמש זרחה והמשמרת נגמרה סירבתי לעצתו להמשיך לאן שאני רוצה. חזרתי למרחבי והעצבות פקדה אותי.
“למה אין לך חבר?”, שאלה קטנה באמצע שיחה ארוכה שהמוח שלי בחר להתמקד בה, חזר לתפו”א, וחזר לתחושה שאני פגומה.

בשני התעוררתי בלי חשק לקום רציתי לקפוץ לעזור לחברה, אבל לא הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה, המוח השתגע, חשתי ייאוש עצום, שלא משנה מה אני יעשה שום דבר לא ישתנה. לא הצלחתי לעשות דבר, גם לא להירדם, רק אוסף של מחשבות מיותרות ומטרידות, שמה שלא ניסיתי לעשות הם לא הפסיקו. נכנסתי לגוגל לקרוא קצת על “מחשבות טורדניות”, הפעם הבנתי שזה מחשבות שיש לכולם, רק שאצלי העוצמה והתדירות שלהם יותר גבוהות. חשבתי על להיכנס לאתר הכרויות, רק כדי לקבל קצת עניין, נסתי, אבל זה ממש לא בשבילי.
ראיתי שלושה סרטים שלא הצליחו לגעת בי, בסוף נרדמתי.

בשלישי קמתי מבולבלת, יש לי פגישה עם ד”ר “ברבור”, ואין לי מושג מה להגיד לו. עליתי על המשקל, הורדתי את שלושת הקילו שהעליתי, אין לי הסבר. למרות שהיו לי בחילות וחוסר תאבון בשבוע האחרון…
הגעתי למפגש עם המון חששות, כמובן שאיך שהוא שאל מה שלומי? עניתי “לא יודעת” והתחלתי לבכות. הוא שאל אותי הרבה שאלות שהוא שאל בפעם הקודמת וגם שאלות חדשות שגמרו לי לפקפק בכמה הוא מבין את מצבי, כדוגמת:
“את ממשיכה לתלוש שערות מהידיים?”
“אני לא תולשת שערות!” עניתי המומה (מה הוא חושב שאני פסיכית?).
“אז מה, לצבוט את עצמך?”
“לא!” אני עונה נעלבת, “אני רק מגרדת”, הרמתי את השרוול החולצה וחשפתי את ידי הפצועה.
לא זוכרת עם כתבתי אבל בשבועיים האחרונים התגרדתי בטרוף ופתחתי מכתשים בגופי. ומזה חודשיים אני הולכת עם שרוול ארוך למען לא יראו.
“אז הלכת לרופא עור? אולי הוא ייתן לך משהו לגירוד?”
“זה ה-OCD…” לא הבנתי איך הוא לא מבין את זה.

הסברתי שאני מדוכאת, למרות הרסיטל.
הוא החליט לשנות לי את התרופות, אם עד עכשיו אני לא מרגישה את ההשפעה כנראה שזה לא עובד. אז מהיום אני מתחילה לקחת סרנדה וריספרדל באופן קבוע ויש לי קסאנקס למקרה הצורך, בכמות כזו שאני יכולה לסחור בה.
הוא ביקש שאתקשר בראשון לדווח מה אני מרגישה, שעד אז אני אמורה להרגיש טוב. הוא שאל אותי הרבה על משפחה וחברים, כנראה כדי לוודא שיש לי תמיכה.
“מה לגבי מחשבות אבדניות?”
“אני מוכנה לקבל זריקת הרדמה, קח את הגוף הזה, תן את האברים שלו לאנשים שצריכים ורוצים לחיות, אני מיציתי”.
“אז את חושבת על להתאבד?”
“המון!!!, אבל קול הגיון… המשפחה… זה נשאר רק במחשבה”.
“ומה עם חבר?”
אני מהנהנת לראש בשלילה.
“לא מתחילים איתך בבר?”
ממשיכה להניד את ראשי “אני לא מצליחה לתקשר, החרדה עולה…”
“יש לך בעיה עם אינטימיות?”
“כן”.
“אני יכול להפנות אותך לסקסולוג”.
“לא!”.
“מה את א-מנית?”
בראש: מה לעזאזל אתה רוצה?!?! אני לא רוצה לחיות ככה יותר, מה קשור סקס עכשיו.

הוא שוב המליץ לי על פסיכולוג. שוב שאל על המתקשרת “אז היא מדברת עם מתים?” ראיתי שהוא לא מבין. הסברתי שוב, על הנשימות, מדיטציות, הסבר על גלגול נשמות, אמרתי לו שהיא נותנת לי תקווה, שזה לא לנצח שאפשר לנצח את זה, בניגוד לתרופות לכל החיים, הוא אמר שזה לא חייב להיות לכל החיים.
לקרת הסוף העזתי לשאול: “למה הכדור לא עובד עלי? למה יש כאלה שזה עוזר להם ולי לא?”
הוא לא ידע לענות לי, למה הרבה אנשים יכולים לעשן מריחואנה ולא קורה להם כלום ויש כאלה שמתפלפים מזה? משהו במבנה הגנטי.
ניסוי וטעיה, עד שמוצאים את התרופה הנכונה.
בסוף הוא אמר: “תחייכי, ראיתי אותך מחייכת, זה יפה לך”
“אין לי סיבה לחייך”, עניתי בייאוש.

יצאתי מהפגישה, עם המון חששות מהתרופות החדשות, החלטתי לא לקרוא עליהם, ולא על תופעות הלוואי, כדי לא להכניס לי שטויות לראש.
ירדתי ממנו לסופר פארם הקרוב. מכונת המספרים לבית מרקחת הייתה עטופה בשקית, שאלתי את הגברת לפני מאיפה לוקחים מספר, היא אמרה שאין לה מושג. כשהיא סיימה נגשתי לדלפק, רק בשביל שהרוקח יגיד לי שצריך מספר ושהוא לא יכול לקבל בלי, והקפיץ למספר הבא.
רתחתי!!!! אז מאיפה לוקחים מספר, המכונה פה לא עובדת… הוא התחיל לענות… “לא משנה” אמרתי ויצאתי משם בזעם, הדמעות ירדו.

האוטובוס בדרכי חזרה, היה עמוס באנשים שלא מכבדים מרחב אישי, הרגשתי שאני נחנקת.
עצרתי בסופר פארם בשכונה, עליתי לקחת את החישוק החדש, הכנסתי לתוכי את התרופות החדשות ויצאתי לפארק.
אחרי איזה חצי שעה, שברתי את האזניות, בלי מוזיקה אין למה להמשיך.
אז חזרתי למרחבי המוגן.

אני לא יודעת להסביר את זה, אבל יש בי סוג של קול פנימי שאומר שהפעם התרופות האלה יעבדו, נמתין ונראה…

אסיים עם שיר שאני די בטוחה ששמתי פה בעבר, אבל ברפרוף זריז לא הצלחתי למצוא אותו בפוסטים קודמים, הוא היה השיר שלי המון שנים…
https://www.youtube.com/watch?v=vt1Pwfnh5pc

שנדע שלווה!

עוד מהבלוג של mili bergman

"שמישהו ייקח ממני את קול האגו הזה!"

ימים שלישי-חמישי, ה-18-20/10/16. הימים ה-162-164 לגמילה. בשלישי קמתי עם: בושה, עצב, כעס, תחושת כישלון, רצון להעלם מהעולם, חוסר רצון לתת או לקחת, חוסר רצון באנשים ודמעות. אם זה מנעד הרגשות שלי, למה לא לקחת כדורים שיעלימו אותם? אני...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

פוסט ראשון

אז ביום שלישי ה10/5/16 בדיוק לפני 10 ימים! קרסתי עוד פעם... שלוש שנים עברו מ TOTAL LOSS האחרון שלי, שלוש שנים, בהם עשיתי את מירב המאמצים שלי לא לקרוס... והנה, דווקא שאני בדרך למעלה, התרסקתי BIG TIME!!! אבל בהתרסקות הזו נפקחו עיני! פתאום...

תצוגה מקדימה

"אהבה נמצאת בטייץ של מלחמת הכוכבים!"

שני - חמישי, ה- 5-9/2/17. הימים ה- 272-275 לגמילה. בשני הרגשתי שחזרתי לעצמי לגמרי, שאני לא מכווצת יותר. החלטתי שאני לא ממשיכה בקבוצת המדיטציה. רציתי לסמס ל"הגורו", אבל הרגשתי שזה לא מספיק מכובד, שאני צריכה להתקשר, לדבר אתו, למרות...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה