הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

ראשון – שבת, ה-30/10-5/11/16. הימים ה- 174-180 לגמילה.
(180 יום = חצי שנה!!!!!).

שבוע שני לתרופות, הוא היה עם עליה וירידה.

בראשון התעוררתי לרופא שיניים, עברו 4 חודשים מאז שקיבלתי את הבשורה שצריך לעשות לי שני טיפולי שורש ושתי עקירות של שיני בינה. ו2800 שקל שעדיין מחכים להחזר.
“ד”ר חייכני”, היה מקסים! על פי הבחנתו אפשר להציל את השיניים, אין צורך בטיפולי שורש והמחיר אותו אצטרך לשלם הוא רק 600 ש”ח… כמובן שמחתי, אבל מה לעזאזל??? זה למעלה מ-3000 שקל פחות מההצעה שקיבלתי בקופת החולים.
בהמשך היום קבעתי שיחה עם “הבוסית” כדי להסביר לה שלמרות שכלפי חוץ אולי לא מבחנים אבל לא חזרתי לעצמי וכנראה שגם לא אחזור.
לא התעוררתי.
הגעתי באיחור.
בכיתי רק קצת.
הייתה שיחה טובה, שאחריה הרגשתי שחרור.
נשארתי למשמרת קצרצרה, פעם ראשונה בלילה.

חשבתי על להתקשר לד”ר “ברבור”, להגיד לו שאני בסדר, רק עייפה ואולי נוריד את הקסנאקס. אבל סה”כ זה ממש עזר לי אצל הרופא שיניים, וגם בשיחה, אז אני אמשיך להיות עייפה עוד שבוע.

בשני יצאתי למשמרת צהריים. עדיין מרגישה שאני ב”לאו”, מחייכת מעט יחסית. לקרת סוף המשמרת, הגיעו לשבת “קול מהעבר”, בתומה עצרתי להגיד להם שלום ובסוף התיישבתי אתם. לא אכנס לפרטים אבל מדובר ב”אקס” מלפני 6 שנים וידידתו הטובה. למרות המפגש הנעים חזרתי הביתה ברע. רצו לי מלא מחשבות על המקום הנמוך בו הייתי לפני 6 שנים.
ללא ספק שהתקדמתי המון!!!! אבל זה היה בדם יזע ודמעות ויש עוד כל הרבה לפני.
כמובן שפינית לקלפים. יצא לי קלף הצדק – “לחתוך את מה שמפריע להתקדם בחיים”.
אני עוד לא ממש מבינה את השיעור שאני עוברת, אבל ברגע שהתחלתי לקחת את התרופות המזוינ#@#!!!! הסכמתי להיכנע “לתכניות” של היקום עבורי.
סיימתי לאבק בדמות ש”בחרתי” להיות, סיימתי להתאבל עליה, על הדמות שהייתי ולא אהבתי. אני שוב מתחילה מאפס, חבילת הקלפים נטרפת מחדש, לאן אגיע?? אין לי מושג! אבל כנראה שנגלה יחדיו.

בשלישי נסעתי עם “כלב רוח אפגני” ו”יקרה מפז” לים המלח. בעוד ש”בסדום” ירד גשם, יצאנו לנו למסע טיהור ושלווה.
אני אוהבת לצאת מהעיר! אני אוהבת לשבת באוטו ולהרגיש שאני יכולה להגיע לכל מקום, אני אוהבת את המרחבים!.
בכניסה לעיר הקודש, עצרנו לקפה, היה מבול בחוץ, הרגשתי באירופה. כשהגענו לים המוות מצאנו שמש ושקט מופתי. הרגשתי רוגע ושלווה. הטריד את מנוחתי עניין קטן של חוסר בהחלפה למשמרת בערב, אז הזנחתי את הטלפון. בדרכי חזרה כשהעזתי להביט במכשיר הארור, החלטתי להחליף ולהגיע למשמרת. בראש פנטזתי על להזמין T.A ולהתפנק במיטה… אבל בקטנה.
חזרתי בדיוק בזמן לשטוף את עצמי מהמלח, במים קרים ולרוץ למשמרת. היה גשום ונעים, ויצאתי בתחושה טובה.
העייפות הייתה חזקה, קניתי לי מרק מיסו במקום מפוקפק, הוצאתי את שמיכת הפוך, והלכתי לישון בתחושה שיצאתי מזה. לבי הרגיש מתרחב, כל היום הזה, הרעיון, המחשבה והביצוע היו מושלמים!

אבל אז הגיע רביעי… בו לא קמתי! התעוררתי מוקדם אבל לא התחשק לי לצאת מהמיטה, כאב לי הגוף, ושלשלתי.

חמישי התחיל אותו הדבר, קמתי מוקדם אבל לא התחשק לי לצאת מהמיטה. אני אולי הרגשתי חזרה לשגרה מהר מידי, כי הגוף שלי צעק “ללאאא אנחנו לא חוזרים לזה!!!”.
בשבוע הראשון רציתי לחזור ל-2 משמרת בסוף עשיתי 3 והשבוע רציתי שלוש בסוף עשיתי 4, אפיה אני דואגת לעצמי ולא נשאבת בחזרה למקום בו אני רגילה להיות????
אז הגוף מזכיר לי שזה הזמן לשנות אחרת הוא יכריח אותי.
בסביבות חמש, הקמתי את עצמי להלכתי להביא דואר, הגיעו לי גרביונים משמחים! וצבעי גיר פסטל לשער!
זה לא שימח אותי.
קפצתי לחברה ואחר כך הלכתי לקטוף את הפרחים האהובים עלי. שלא היו לי ביומים האחרונים.
כשחזרתי הייתה לי מיגרנה מהגיהינום, אאבבאא?!?! במה חטאתי???

בשישי קמתי כדי לפגוש את “השניה” בים, לנשנש ולפטפט. היה מפגש נעים, אך בסופו שוב הרגשתי עייפות.
רציתי ללכת לישון, אך שוב הטלפון הארור, שאני משתדלת להתעלם ממנו. אחי, בנוגע לסרטון וידאו שאנחנו צריכים לעשות לאירוע משפחתי הקרב… במקביל בקשה להחלפה, אני מביטה בסידור, ושוב הכדור שאמור למנוע התקפתי חרדה נכשל!!!
לבי כמעט יצא מהמקום, אני עובדת בדיוק בשעות האירוע.
התקף חרדה קל, הרגשתי איך יוצאים ממני גלי היסטריה. התקשרתי להורי, הפעם אבי ענה לטלפון והוא חטף ממני את העצבים.
ההחלפה בוצעה, אני אספיק לערוך, אבל לא חזר לי השקט.
עוד שבוע אפגוש את כל משפחתי המורחבת. פעם אחרונה שראיתי את המשפחה הקרובה, היה לפני חצי שנה יום אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי…. אני לא יודעת מי קרא מאז מה, אני לא יודעת איך אצליח לענות לשאלה מה שלומי מבלי לפרוץ בבכי היסטרי.
נרדמתי.

בשבת יצאתי למשמרת צהריים נעימה. ואחריה חזרתי למרחבי ולמרות פיהוקי העזים מלווים בדמעות לא נרדמתי.
כל השבוע הזה לא חישקתי אפילו לו פעם אחת! לא כתבתי, אני ממש עוד לא חזרתי לשגרה… ואני צריכה לתת לעצמי לעשות צעדים קטנים, בקצב שלי, מבלי להרגיש אשמה.
כל השבועיים לא נגעתי אפילו בבירה. זה חסר לי. אבל לא הייתי מסוגלת להגיע למצב הזה ללא ההפחתה שקדמה לה.
עד הפעם הבאה
שנדע שלווה

https://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg

MAJ11

עוד מהבלוג של mili bergman

תצוגה מקדימה

"אהבה נמצאת בטייץ של מלחמת הכוכבים!"

שני - חמישי, ה- 5-9/2/17. הימים ה- 272-275 לגמילה. בשני הרגשתי שחזרתי לעצמי לגמרי, שאני לא מכווצת יותר. החלטתי שאני לא ממשיכה בקבוצת המדיטציה. רציתי לסמס ל"הגורו", אבל הרגשתי שזה לא מספיק מכובד, שאני צריכה להתקשר, לדבר אתו, למרות...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

"מי אני? מה אני? למה אני?"

שבת - ראשון, ה-11-12/6/16. היום ה-33 וה-34 לגמילה. אמ..... אני לא יודעת מה עובר עלי.  ביומיים האחרונים הצלחתי לישון טוב, אולי טוב מידי. שבת קמתי באזור שלוש וראשון אזור ארבע. נכון שעבדתי לילות לפני, נכון שהלכתי לישון באזור שמונה בבוקר,...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

"עצב מתוק בקרקס"

שלישי עד שבת, ה- 8-19/8/17. שנה+חודשיים ו-24 יום עד שנה+ שלושה חודשים ו-5 יום לגמילה. רציתי לכתוב לכם! נשבעת שרציתי ולא מצאתי את הזמן. היו אלה ימים מטלטלים!!! הכל התחיל כשגיליתי שקיימת עונה חדשה לתכנית ראליטי שקר כלשהי (זאת שהם...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה