הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

יום שני, ה-17/10/16. היום ה-161 לגמילה!.

התעוררתי מוקדם אחרי הסערה של דמעות, מחשבות, שינה, חלומות, קימה, בכי, שאכטה, שינה, חלום, קימה, שאכטה, בכי, מערבולת מחשבות, שינה…. בקיצור, סוג של הזיה.
התעוררתי מחלום נוסף שבו אני במיטתי, המצעים (שהם פסים שחור לבן), הרגישו לי ככלא, וקול שאומר לי “שחררי את עצמך”.

היה שקט קסום כזה של חג, כאלו כל האנשים נעלמו, יצאתי עם הקפה והשאכטה לגגי הקסום.
הרגשתי יותר טוב פיזית, כאלו הדיכאון לא איתי, אבל המחשבות עדיין היו שם.
הנחתי שזה בגלל הטיפול האנרגטי שהמתקשרת עשתה לי אמש.
זה הזכיר לי שאחרי שחשמלתי את עצמי (במכשיר מיוחד ובצורה מבוקרת), אמרתי לד”ר “דובון אכפת לי” שזה מרגיש שמבחינת הגוף הכל טוב, אבל המחשבות עדיין עושות לי רע.

התכנית הגאונית של אתמול, הייתה לתת לעצמי להרקיב בזוהמה של עצמי עד שכל כך אגעל ממני, שאהיה חייבת לעשות שינוי נוסף בחיי. אבל רציתי לשחרר את עצמי מהכלא (כפי שיעץ לי החלום).
סידרתי את מרחבי המוגן, השלתי את מצעי הסורגים ממיטתי, שטפתי, ניקיתי, טיהרתי בקטורת.
בזמן הניקיונות הרמתי מהרצפה דף שנפל מ”קיר הפסיכיות שלי”, זה היה דף של הכרת התודה שעשיתי באוגוסט.
קראתי את הדף וייבבתי.
כל מה שהודיתי אליו אז, היה נראה לי חסר משמעות כרגע.
יצאתי למכולת לעשות קניות (טסט ראשון בחברה – לא מוכנה לה, עדיין הגוף מרגיש התכווצות, העור מרגיש עקצוצי כאב ואני מאחלת שאיש לא יפנה אלי או יצור עמי שיחה).

אתמול בתוך כל הסערה התחלתי לקרוא מחדש את הספר על הה’ואופונופונו, הוא הציל אותי בפעם הקודמת, למה לא לנסות שוב.
רציתי לקחת אותו לים, אבל נזכרתי שכל עם ישראל מבלה עכשיו בכל חוף, פארק, בית קפה, מדרחוב, קניון, חניון, קיוסק שכונית, ריכוז של פחי אשפה. אני לא מסוגלת להתמודד כרגע אם אף אדם באשר הוא: אויב, חבר, זר או מוזר.

אז החלפתי לבגד ים, פרסתי שמכה על הדשא מהפלסטיק, ונשכבתי לקרוא בספר. הפעם נעצרתי על ביטוי של בני הוואי: “קוקאי פ’אה”, בתרגום לעברית: “עצירות שכלית” – “כשהמוח מתמכר לתקיעות, הוא נתקע עוד יותר”. אני מבינה שאני תקועה, אבל אני לא מצליחה לעבור את המחסום, זה מרגיש שכבר שנים אני נלחמת במשהו בתוכי, תוקפת אותו מכל כיוון יצירתי שאני רק יכולה לדמיין אבל לא מצליחה לעבור אותו, וזה מתסכל כל כך שאני מבינה למה אני “בדיכאון”.

גוגל, החבר היחיד שאני מרשה לו לעזור לי בעת צרה זו, מתחיל לספר לי על מגוון הכדורים הפסיכיאטרים “החדשים”.
חשכו עיני.
כמעט כולן עובדות על הורמון הסרוטונין, בצורה כזו או אחרת, ויש להן תופעת לוואי של ישנוניות, עייפות והאהובה עלי מכל: השמנה.
באחד מהחקרים שקראתי על דיכאון, הוכח כי אנשים שעשו ספורט 3 פעמים בשבוע הראו תוצאות טובות יותר (מבחינת רמת הדיכאון וההורמון סרוטונין) מאשר אנשים שלקחו כדורים.
מאז הגמילה אני עושה ספורט, והרבה, לארונה כמעט על בסיס יום יומי, אם זה לא עוזר לי למה שכדור כן????

אני לא זוכרת ממש את התקופה שלקחתי בה את הכדורים, בכל זאת עברו מאז איזה 10 שנים. אני כן זוכרת שבסוף אמרתי לעצמי, להזכיר לעצמי בעתיד (אם יווצר מצב) שעדיף להרגיש עצב מאשר לא להרגיש כלום, והבטחתי לעצמי לא לקחת אותם שוב.
ועוד אנקדוטה שטחית שמביך להודות בה, אבל אני זוכרת תופעת לוואי שמאוד הפריע לי, התנפחתי, בולנתי (מלשון בלון), יש תמונה אחת בפייסבוק של מיכל, שמראה בצורה טובה את המצב, היא כל כך מביכה שברור שאשתף אותכם בה (ראו קובץ מצורף).
אם אני מתנפחת עכשיו, הלך עלי, אשבר סופית!, שטותי וקוסמטי ככול שזה אהיה.

השמש מתחילה לשקוע, אני חושבת על ללכת לחשק בפארק, אבל עם ישראל במיטבו… בבבררררר… (צמרמורת בכל הגוף).
אני מבינה שעברתי או התקף חרדה, או התמוטטות עצבים קלה, או פשוט שרמת החרדה במוח עלתה כל כך שהוא השתגע.
זו תחושה שמלווה לה המון בושה ואשמה. אני לא מסוגלת להתחיל לתקשר עם אדם מבלי לפרוץ בבכי. ההחלטה היא להיסגר במגדל השן, לשבוע הקרוב ולהכין לי לוז של “כפר איזון”: יוגה, חישוק, הרצאות מודעות, מדיטציות, ולנקות… לנקות את החוץ והפנים, לנסות לשחרר דברים שאני לא צריכה יותר.

אבל אז מגיע שיחה מהבן אדם היחיד שאין לי את היכול לסנן אותו, אמי.
עניתי.
היא חלבה אותי בשאלות ואני עניתי במשפטים קצרים מספיק כדי שהדמעות לא יצליחו להשתחל לגרוני.
ידעתי שהיא מבינה שהמצב לא משהו אבל קוותי שהיא מבינה שאני “על זה”.
בסוף היום ובסוף הספר הבנתי שעלי לקחת החלטה…
שתי אופציות עמדו לנגד עיניי:

הראשונה – לעבור למקום מבודד, לעבוד בעבודה ללא אנשים, לחיות חיים ללא אהבה, ללא שמחת חיים או תקשורת אנושית רבה, אבל לזכות לשקט לו אני מאחלת לי ולמוחי הטפשון.

השניה – לקבוע תור לפסיכיאטר ולקחת כדורים שבתקווה יורידו לי את החרדה/חסימה ואני יוכל להמשיך לעבוד עם המתקשרת מבלי לתקע בגבולות של עצמי, ואולי זכות בחיים מלאים ובשקט.

האופציה הראשונה, מתפרשת בעיני שאני “אקבל את עצמי כמו שאני ללא תנאי” ואחיה את חיי בהתאם למגבלות שלי. אבל יש בי תחושה שזו סתם בריחה והבעיות יברחו איתי לשם.
האופציה השניה לעומת זאת, מתפרשת בעייני כללכת נגד כל ההבטחות שלי לעצמי, כל האמונות שלי, ההיגיון (הלא בריא שלי), הניסיון, המחקרים, חברות התרופות הבנות אלף @#[email protected]#$!. אני שוב רואה פה מצב “הפסד הפסד” (lose lose situation):
או שהכדורים יעבדו, ואז שנים נלחמתי כלביאה פצועה בקיר גבס דמיוני שלי. או שהם לא יעבדו ואז אני אהיה מתוסכלת ותקועה שוב בלופ האינסופי הזה ללא פתרון, רק שגם אהיה מנופחת מתרופות שלוקחות ממני כל יצר חיות שעוד נשאר לי! (זה טיפשי אך מטריד אותי באובססיביות).

אני מחליטה לעשות מה שכל בן אדם הגיוני היה עושה מצבי, והולכת לשאול את קלפי הטרוט במחשב. (מצורפת תמונת מסך של “הפריסה”).
אתן לכן את הכותרות:

התשובה:
“שמונה מטבעות” – אנו נמצאים בתהליך ארוך שדורש עבודה קשה ונותן תמורה מעטה. בכדי להצליח עלינו להתמיד.
פרשנות שלי: תומך. אומר שאני בדרך הנכונה אבל צריכה סבלנות, התמדה, וחוסר ציפייה לראות תוצאות בקרוב.

שני הקלפים הנוספים אחד הוא תומך ואחד חוסם, בהתאם לפרשנות לא למיקום.

הימני: “שמונה מטות”- מהירות ופעולה נכונה. עלינו להגיב מהר וללא היסוס בכדי לנצל הזדמנות שנוצרה –ובכך נבטיח הצלחה.
פרשנות שלי: ללא ספק תומך, “קחי כדורים עכשיו!”

השמאלי: קלף “המוות”, בהתרגשות ציפתי לשמוע למה הוא לא תומך בהחלטה, אבל טעיתי.
המוות = הגיע הזמן להתחיל לחיות.
חוקי היקום קובעים כי החיים הם תהליך דינאמי ומלא שינויים. אסור לנו לפחד מהשינויים בחיינו אלא ללמוד להתחדש יחד איתם. החיים קצרים ועלינו למצות את הרגע.
(כל הפרשנות והקריאה נעשתה מתוך האתר של שגיא http://www.sagie.org/, שנמצא חביב אלי ביותר בין כל האופציות שניסיתי).

אני הולכת לישון בחצות (כמו בלוז של כפר האיזון), שוב נתקלת בדף הוכרת התודה, שוב קוראת מייבבת. אני מבינה ש”היקום” ברור ואני צריכה ללכת לראות פסיכיאטר בהקדם, זה מרגיש לי שוב, שאני מוותרת על משהו בי, כמו שקרה לי כשקיבלתי את ההחלטה להפסיק לשתות. משהו בי לא רוצה לוותר, על מה??? רק אתמול הרגשתי שאין לי כלום בחיים האלה אז על מה אני לא רוצה לוותר??? על הכאב? למה לעזאזל לעשות את זה? מה יש בי שכל כך מתנגד לשינוי המתבקש???

אסיים עם ציטוט מתוך הספר “אפס מגבלות” (הלא הוא התנ”ך שלי בקטע זה של המסע): “אתם כאן רק כדי לנקות או לא לנקות. אתם יכולים לבחור כאוות נפשכם, אבל לא אתם תחליטו אם תקבלו את הדבר שבחרתם בו. עליכם לבטוח בישות האלוהית שתעשה את הדבר הנכון בשבילכם. האם אתם יודעים טוב יותר מהישות האלוהית? אני בספק. הרפו.
לנקות, לנקות, לנקות.”

נראה מה יוליד המחר.

Untitled-1 200485_5931861877_3138_n 200641_5931836877_1866_n

עוד מהבלוג של mili bergman

תצוגה מקדימה

“ליישם, ליישם, ליישם.“

יום שלישי, ה2/8/16. היום ה-85 לגמילה. בשלישי התעוררתי נרגשת! עשיתי את דרכי למתקשרת האהובה שלי, בציפייה לתת לה דיווח זריז ולעבוד על מה ש“הם“ הכינו לי הפעם. אני מגיעה מחויכת נותנת עדכון על זה שאני מרגישה יציבה וגם קצת שעמום,...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

"מתגייבר"

יום שישי, ה-21/10/16. היום ה-165 לגמילה. אני בטוחה שכולכם הדרתם שינה מעינכם כל הסופ"ש הזה, אז לא אשאיר אותכם במתח. הפרק לו כולנו חיכינו: "המפגש עם הפסיכיאטר!". אז לא רק שהיה לי קשה להירדם, גם לא ממש הצלחתי לישון. התעוררתי מוקדם עם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

פוסט ראשון

אז ביום שלישי ה10/5/16 בדיוק לפני 10 ימים! קרסתי עוד פעם... שלוש שנים עברו מ TOTAL LOSS האחרון שלי, שלוש שנים, בהם עשיתי את מירב המאמצים שלי לא לקרוס... והנה, דווקא שאני בדרך למעלה, התרסקתי BIG TIME!!! אבל בהתרסקות הזו נפקחו עיני! פתאום...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה