הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

יום ראשון ה-16/10/16, היום ה-160 לגמילה.

נעלמתי!!! גם לכם וגם לי, לאן??? לכאוס כמובן.

בראשון הגעתי למפגש עם המתקשרת האהובה שלי, מראש ידעתי שזה הולך להיות מפגש של “להיות או לחדול”, או שנצליח להתקדם או שהגיע הזמן להרים ידיים. באוטובוס עוד חשבתי לעצמי שאני צריכה להתייחס למוח שלי כמו שאני מתייחסת לגוף באתגר ה-28 יום (כן, אני עדיין מתמידה בו), המוח הוא עוד שריר, אם אפעיל אותו כל יום הוא התחזק.

איך שהיא פותחת לי את הדלת, הלב שלי דופק במהירות והדמעות רוצות לרדת. אני נכנסת לחדר הטיפולים, “מה שלומך?”, השאלה השנואה… “אני לא יודעת” אמרתי, והדמעות הצטרפו לשיחה.
סיפרתי שבשישי הגעתי למשמרת ב”סקסמוכר” והרגשתי שאני לא מסוגלת להיות שם. המקום היה עמוס אנשים ואני הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את כל האנרגיה הזו. זה הרגיש שהעור שלי קולף, וכל נגיעה הכי קטנה מכאיבה, ובגלל שהמקום היה הומה, הרבה לקוחות קבועים ואהובים, היו הרבה נגיעות. הדמעות רצו לפרוץ… כדי להחזיק אותם לא דיברתי עם אנשים… במילים עדינות: “לא הכי להיט”, לא כשאת בעבודה, בטח לא כשאת מלצרית במשמרת ארוכה ועמוסה. (כן, זה נאמר בבושה).

המשכתי לספר שבשבת ביקשתי החלפה, הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות סביב אנשים, שאני מותשת, ורק רוצה להעלם. שבדקתי על כפר איזון, כי אני ממש רוצה שקט. היא לראשונה קולטת שאני חייה בלילות. היא מסבירה לי שזה מנוגד לטבע, שאני מפספסת שעות יום חשובות. המחשבה על לעבור להיות
“אשת יום” מזעזעת אותי, ההתנגדות עוטפת אותי. אני מוסיפה שכ”הבוסית” שאלה אם אני ודוכאת השבתי “כן” במידית. רשמית הדיכאון איתי.

היא אומרת שהיא בדקה “איתם” ואכן אנחנו ממשיכים היום את מה שתוכנן לנו בפעם הקודמת, אם אני מעוניינת?
אני מעוניינת.
הנושא הוא: עור.
העור, היא מסבירה, הוא האיבר הנושם הכי גדול שלנו, והוא זה שגובל את הגוף הגשמי. בעיות בעור לרוב הם בעיות של הפנים מול החוץ.
היא בדקה, והזמן שאליו אנחנו אמורות לחזור הוא זמן היווצרותי, עוד כשהייתי זרע וביצית.
אני עולה על המזרן האנרגטי, ועונה על שאלותיה לפי “אינטואיציה”, ההדרכה העליונה איתי, קמעות עלי, היא שואלת אני עונה. היו דברים שלא הצלחתי לענות עליהם, והיה שלב שהרגשתי שדי, אזלו כוחותיי.
בסוף היא אומרת שעכשיו אחזור ל”כאן ועכשיו” ואז ננתח את השאלות. בתוכי אני שואלת מתי לא הייתי כאן ועכשיו???. היא עושה לי עוד טיפול אנרגטי.

אנחנו מתיישבות לניתוח, “איך את מרגישה?”
“לא יודעת”, אני עונה ושוב בוכה. היא מסבירה שיש כאן תפוסי התנהגות וחשיבה רב דוריים שעלי לשבור, ושאפשר להמשיך לעבוד על זה בפעם הבא, אם אני בוחרת…. “לא” אני עונה בהחלטיות. היא נראתה מופתעת. “אני לא יכולה יותר להילחם! יש בי משהו ששונא אותי, אני אפילו לא יודעת למה, אני לא מצליחה לסלוח לעצמי, זה תהליך ארוך ואין לי כוחות יותר בשבילו.”
“אבל מה עם הנשימות?”
“זה לא עוזר, שום דבר לא עוזר”
השד ממשיך להכות.

היא שוב דיברה על תרופות, רק לשלושה חודשים, כדי שנוכל לעבור את ההתנגדות, אני יורה ודוחה, מסרבת בכל טיפת כוחותיי.
“די, צריך לדעת גם מתי להרים ידיים” אני אומרת בסוף.
היקום איתי, ההדרכה העליונה, המלאך השומר, היא רואה את העוצמות שבי, כולם איתי! חוץ ממני כמובן.
אני נפרדת ממנה במלמול של סליחה ותודה, אבל בלי יכולת להביט בה, הרגשתי שאכזבתי אותה.

מאותו רגע השד רקד את ריקוד הכאוס המפורסם שלו, כלום לא יכול לרצות אותי, אין אף מילה שיכולה לעודד אותי ואין לי שום יכולת להתמודד עם אנשים כרגע. למזלי הגדול “הבוסית דאגה להחלפה שלי לכל השבוע הקרוב. כמובן שזה מלא אותי אשמה, אבל זה היה הדבר הכי נכון, ואני הייתי אמורה לדעת לבקש את החופש לו כמהתי כבר לפני חודש וחצי.
קיבלתי הרבה הודעות אוהבות המעוניינת לדעת בשלומי ולהציע כתף, אבל ככול שהם אהבו אותי כך אני שנאתי את עצמי יותר.

מהרגע שחזרתי למרחבי לא הפסקתי לבכות ולחשוב אלפי מחשבות מטומטמות שנובעות מהכאוס. כן גם מחשבות על המוות היו שם, והרבה, ראיתי בדמיוני איך הוריי מוצאים את גופתי שוכבת בתוך הקיא והיציאות של עצמה, ויכולתי לחוש את הכאב, שאני לא רוצה לגרום להם. הבנתי שמוות הוא לא אופציה מבחנתי, אבל הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. היו לי מחשובת על להתחיל לארוז, למצוא דירה בצפון או בדרום, לעבוד בחקלאות או במפעל או כחדרנית, כמה שפחות מגע עם אנשים, לא אדבר, לא אתחבר אהיה מוזרה ושלווה, כי זה אומר לקבל את עצמי ללא תנאי, לתת לי לפרוח במדבר איפה שאין הרבה פרחים…

החלטתי לא להחליט, לתת להתקף לעבור, ללכת לישון ולראות איך אקום בבוקר.
אסיים כאן עם השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=3EL20VKlvbsשליווה את תחושת השבירות שחוויתי בלילה רווי השינה וההתעוררות הזה.

נ.ב
אם אני כותבת על זה, אני כבר לא שם, בבקשה אל תלחצו או תלחיצו אנשים קרובים לי!

עוד מהבלוג של mili bergman

תצוגה מקדימה

"מתגייבר"

יום שישי, ה-21/10/16. היום ה-165 לגמילה. אני בטוחה שכולכם הדרתם שינה מעינכם כל הסופ"ש הזה, אז לא אשאיר אותכם במתח. הפרק לו כולנו חיכינו: "המפגש עם הפסיכיאטר!". אז לא רק שהיה לי קשה להירדם, גם לא ממש הצלחתי לישון. התעוררתי מוקדם עם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

פוסט ראשון

אז ביום שלישי ה10/5/16 בדיוק לפני 10 ימים! קרסתי עוד פעם... שלוש שנים עברו מ TOTAL LOSS האחרון שלי, שלוש שנים, בהם עשיתי את מירב המאמצים שלי לא לקרוס... והנה, דווקא שאני בדרך למעלה, התרסקתי BIG TIME!!! אבל בהתרסקות הזו נפקחו עיני! פתאום...

תצוגה מקדימה

"אהבה נמצאת בטייץ של מלחמת הכוכבים!"

שני - חמישי, ה- 5-9/2/17. הימים ה- 272-275 לגמילה. בשני הרגשתי שחזרתי לעצמי לגמרי, שאני לא מכווצת יותר. החלטתי שאני לא ממשיכה בקבוצת המדיטציה. רציתי לסמס ל"הגורו", אבל הרגשתי שזה לא מספיק מכובד, שאני צריכה להתקשר, לדבר אתו, למרות...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה