הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

יום שלישי ורביעי, ה-27-28/9/16. הימים ה141-142 לגמילה.

בשלישי התעוררתי מוקדם, עשיתי כל מה שביכולתי כדי להגיע לטיפול הכי מוכנה שיש: תרגילי נשימות, העצמה, דיבור עצמי: שאני יכולה לעבור הכל, שאני מסוגלת לפרוץ כל חסימה, אכילת קקאו לפתיחת הלב, תפיסת אוטובוס מוקדם כדי לא להגיע בלחץ וכמובן תפילה ליקום שיעזור לי לעשות זאת.

אכן הגעתי מוקדם, ניצלתי את הזמן, כדי לעשות נשימות ועליתי אליה חדורת רוח קרב.
אני מתיישבת ואיתי הדמעות שיוצאת לרגל השאלה מה שלומי.
אני ממש מתמצתת ואומרת שהפעם אני רוצה לעלות על המזרן ולעבוד!
היא מציינת בפני שגם פעם שעברה עבדנו, ומוסיפה שהפעם “הם” אמרו שלא נעסוק בהעצמה ונעבוד על “רקמת החיבור”.
אכזבה!!!

רציתי להתעצם!!! אבל כנראה שגם “הם” יודעים שאני לא מוכנה, והנה הם עושים לי שיעור בחיבור לעצמי.
הלב שלי דפק בחוזקה, אני מאמינה שהייתי בחרדה שלא אצליח גם הפעם. שוב עולות חמש מילים:
1. תקיפה – אני מייחסת את זה, לחשק שעדיין יש לי לתקוף מישהו, ללכת מכות.
2. תחפושות – לזה אני משייכת את תחושת הזיוף שיש לי, אני מלאת מסכות שאני כבר לא יודעת מהו פרצופי האמתי.
3. גדר – שאני בניתי סביב עצמי כדי להגן עלי ובכך להרחיק ממני אחרים.
4. התעללות – אני מייחסת את זה לאלימות הבלתי פוסקת שלי לעצמי.
אני לא סגורה על המילה החמישית, אבל היא הייתה קשורה בחיבור לעצמי.

ואז היא שאלה אם יש אירוע מגיל יותר צעיר שהמילים האלה מזכירות לי…
יש.
בואו נקרא לילד “טראומת ילדות”, שכבר דוברה וטופלה, בדרכו של כל אחד ממטפלי לאורך השנים. זה היה הסיפור שסיפרתי לעצמי שנים, שאם זה לא היה קורה הייתי אחרת… שיקרתי לעצמי!
כבר כמה שנים טובות שזה לא הסיפור שאני מספרת לעצמי, מבחנתי זה סיפור מאוס שנמצא מאחורי! מסתבר שלא כך אצל “מיכל הקטנה”.

מכאן התחיל מאבק בתוכי. משהו שרוצה להתמסר למתקשרת, לתת לה “לתקן” אותי, ומשהו שלא רוצה שיגעו בו, שמתנגד.
לא יודעת בדיוק מה התחולל שם, היא הניחה עלי קמעות, בדקה איפה החסימות, אני זוכרת שעלתה מערכת העיקול שוב, בקטע שקשה לי לעקל דברים, וגם מערכת הלב, שכמעט פרץ לי את בית החזה וברח מחדר הטיפולים. מתוך תת המודע שלי, היא שולפת את השנאה שיש לי ל”מיכל הקטנה”, לא ידעתי שיש בי כל כך הרבה בוז וסלידה ממנה.

היא מחזירה אותי שוב ל”אירוע”, הפעם היא רוצה שאפעל עם כל הידע שצברתי, שאהיה מי שאני היום, “מילי”.
זה דרש ממני המון כוחות, אבל בסוף הצלחתי לייצר תרחיש אחר ולהגיד לה אותו בקול רם (חלק בלתי נפרד מהקושי שלי ב”לשחרר” הוא להגיד את הדברים בקול). המשכנו אחרי זה, אבל אני הרגשתי שדי! אני לא מסוגלת להמשיך, נגמרו כוחותיי להיום.
כנראה שהזמן עמד לטובתי, היא מסיימת איתי בשאלה “מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?”
“אני רוצה לאהוב מבלי לפחד לאבד” אני עונה (עדיין בוכה).
“לאהוב ללא תנאי! זו משאלה מעולה! היקום קיבל אותה, הוא איתך!”

אנחנו מסיימות את הטיפול ומתיישבות לסיכום החוויה. היא נותנת לי נקודת מבט אחרת על “מיכל הקטנה”, היא מראה לי את האומץ ואסרטיביות שהיו בה, שאני מעולם לא הצלחתי לראות.
כ”שעורי בית”, אני צריכה להמשיך בתרגילים ובנשימות, ושוב להקשיב ל”מיכל הקטנה”, לתת מקום לצרכים שלה. המתקשרת מציאה לי לשחק משחק השבוע, אני מספרת לה שאני משחקת את משחק ה”לא”!
המסקנה מהשבוע האחרון בו”התבוננתי” היא: שאני משדרת משהו שגורם לאנשים להרגיש בנוח איתו, בנוח מידיי לטעמי. ציינתי שאפילו באוטובוס בדרך אליה, היחידה מכל האוטובוס הכפול שהתיישבו לידה במהלך הנסיעה, הייתה עבדכם הנאמן! ועברה רק תחנה אחת! מהרגע שירדה הגברת הראשונה עד להתיישבות הגברת השנייה.

אני יוצאת ממנה גמורה, “בשקט שאחרי הסערה”, קולטת המפגש נערך שעתיים ולא שעה כמתוכנן. בעודי ברמזור, חולף ואן של “מיכל הקטנה” (מצרפת תמונה), זה הצחיק אותי.
אני מסתכלת בטלפון ורואה שקולגה צריכה החלפה, אני רוצה להגיד לא! זה המשחק! אבל משחק “הלא” הגיע כדי לאזן את הקארמה, ועל פי חוקי הקארמה מגיעה לקולגה החלפה, אז החלפתי אותה.

העברתי את המשמרת בנעימים. יש בי סוג של שקט מוזר… לרגעים הרגשתי ש”מילי” חוזרת, לא הרגשתי את האנרגיות שלה מאז החזרה מפראג. כבר חשבתי שאולי שכחתי שם חלק ממנה.
אין לי כוח לעצבים מיותרים, אז אני ממש משתדלת להוריד את האגו, שזה ממש קשה. שמתי לב שאני מתעצבנת בעוצמות יותר נמוכות ולפחות זמן, ויש בי משהו מעט אפתי, אדיש לסביבה, אבל אני די מחבבת את זה.

ברביעי, עדיין עיקלתי את כל החוויה שהייתה עם המתקשרת. אני מקווה שפתחתי איזו דרך כניסה ללבי. רצה היקום וקיבלתי את הספר “להתאהב בעצמי מחדש”, ממה שקראתי, נגע לי הכי: “מאחורי כל לא יש כן! למשהו אחר”. החלטתי לשים לב, כשאני אומרת לא, האם בעצם אני אומרת כן למשהו שאני רוצה לעשות.
חשקתי על הגג להיטען קצת ויצאתי למשמרת קצרצרה ב”סקסמוכר”.
אני משתפרת! מרגישה שמילי לגמרי חוזרת.
חזרתי מהמשמרת וקרסתי לישון.
שנדע שלווה עם עצמנו!
ותפרגנו לכם משאלה לשנה החדשה, אומרים שהשמיים פתוחים והיקום שומע.

https://www.facebook.com/100012224025741/videos/vb.100012224025741/211365342614265/?type=3&theater שכחתי להוסיף את הפוסט הווידאו ששמתי קצת אחרי שחזרתי מהמפגש עם המתקשרת

14469683_761812227290110_4192928974048374017_n

עוד מהבלוג של mili bergman

תצוגה מקדימה

"מי אני? מה אני? למה אני?"

שבת - ראשון, ה-11-12/6/16. היום ה-33 וה-34 לגמילה. אמ..... אני לא יודעת מה עובר עלי.  ביומיים האחרונים הצלחתי לישון טוב, אולי טוב מידי. שבת קמתי באזור שלוש וראשון אזור ארבע. נכון שעבדתי לילות לפני, נכון שהלכתי לישון באזור שמונה בבוקר,...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

"עצב מתוק בקרקס"

שלישי עד שבת, ה- 8-19/8/17. שנה+חודשיים ו-24 יום עד שנה+ שלושה חודשים ו-5 יום לגמילה. רציתי לכתוב לכם! נשבעת שרציתי ולא מצאתי את הזמן. היו אלה ימים מטלטלים!!! הכל התחיל כשגיליתי שקיימת עונה חדשה לתכנית ראליטי שקר כלשהי (זאת שהם...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

“ליישם, ליישם, ליישם.“

יום שלישי, ה2/8/16. היום ה-85 לגמילה. בשלישי התעוררתי נרגשת! עשיתי את דרכי למתקשרת האהובה שלי, בציפייה לתת לה דיווח זריז ולעבוד על מה ש“הם“ הכינו לי הפעם. אני מגיעה מחויכת נותנת עדכון על זה שאני מרגישה יציבה וגם קצת שעמום,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה