הבלוג של mili bergman

אלכוהוליסטית לא אנונימית

רווקה עם חתולה בת 33, מתגוררת כרגע בתל אביב... ב-10.5.16, התחלתי תהליך של גמילה מאלכוהול, ספק מבחירה, ספק מכפייה. הבלוג נועד לתאר את התהליך המורכב הזה....

עדכונים:

פוסטים: 173

החל ממאי 2016

13887108_185467105204089_4327406226763803485_n
רביעי – חמישי, 10-11/8/16. היום ה-93 ו-94 לגמילה.
ברביעי התעוררתי בהתרגשות יתרה, הגיע אלי פתק מהצבי האדום (למעשה שניים כי קיבלתי ביחד הודעה ראשונה ושנייה), הדבר היחיד שבדרך אלי הוא החישוק החדש שלי. אני יוצאת מהדואר שבידי קופסה בצורת מגש פיצה, שאני יודעת שהוא מכיל כל טוב. בחזור, מחליטה לעצור לקנות פיתיון לנמלות שלי, לא זו לא מטפורה, אני במאבק עם הנמלים כבר חודשיים, ריססתי עם K400, קניתי ספריי טבעי מתפוז, שטפתי את הרצפה עם חומץ, הם ממשיכות לצאת מכל חור שקיים (וקיימים הרבה חורים). הבנתי שאת הפיתיון הן מביאות למלכה, היא אוכלת אותו, מתה, ואז כל הנמלים אבודות ומתות אף הן (למעשה הן מרעיבות את עצמן למוות). המחשבה על הנמלה מ“מותק הילדים התכווצו“, זכתה אותן בחסד עד כה, אבל הן חצו כל גבול! החלטתי שהגיע הזמן לסיים את ”פסטיבל הנמלה“.
לצערי הייתי צריכה לצאת למשמרת מבלי שהספקתי לחוות את החישוק בחושך לו הוא ראוי. הגעתי ל“סקסמוכר“ במחשבה שאני לא עובדת כל הלילה, אסיים את המשמרת, אשוב לגגי הקסום ואצפה בקסם של החישוק החדש. אך אבוי! הסאחיות הכתה בי שוב, טעות שלי אני כן עובדת כל הלילה, סתם התבלבלתי. רציתי לפרוץ בבכי…. לא אצפה בחישוק??? התבאסתי! ואף יותר התבאסתי שהתבאסתי! ממתי אני מתבאסת על משמרת לילה??? יישרתי את עצמי ואמצתי לחכי את הנתון הזה. הייתה לי משמרת מוצלחת! זה מרגיש כאלו אני שוב על רודיולה, משהו בי קליל ושמח, מדי פעם נפלט לי זעם, אבל הרבה פחות.
בחמישי אני מתעוררת וישר יוצאת לבת ים, לפגוש אורתופד מומחה לכף יד. איך שהאוטובוס מגיע לבת ים, אני מרגישה שמשהו השתנה, אני כנראה אשמע הזויה לגמרי, אבל משהו באנרגיות של העיר היה כבד, אפור, מלא בכאב. אני מגיעה לד“ר ”עיניים גדולות“, הוא מאשש את דברי הרופאה שמדובר ב“אצבע הדק“, דלקת, ”ממה זה נגרם?“ אני מסתקרנת, ”זה בעיית עצבים משורש כף היד“. אמרנו שיד שמאל מעידה על הרגש (לפי הרפואה הסינית), איך לא עליתי על זה לבד? יש לי בעיית עצבים!! הוא מציע להזריק קורטיזון, אני מציינת שכבר קבעתי תור לפיזיותרפיה ושאני מעדיפה לרפות זאת בכוחות עצמי. (בהיגיון שלי, אם יש בעיה עם הרגש, הזריקה לא תעזור, מי יודע לאן תוביל אותי הדרך ”הארוכה“ להחלמה…), הוא חשב שזריקה היא הפתרון אבל מסכים לזרום איתי, חוץ מהפיזיותרפיה הוא נותן לי הפנייה לריפוי בעיסוק, בטענה שיש לזה תוצאות טובות יותר, ואומר לי לקנות מגני ידיים, לרכבה על האופניים ולעבודה, בסוף גם מוציא לי מרשם לזריקה, ”אני רק יניח את זה כאן“ סטייל, אם יתחשק לי להעלים את הכאב במיידי, אני יכולה לקנות אותה, לבוא אליו והוא יזריק לי.
אני יוצאת ממנו ומחפשת בית מרקחת, לא יצא לי לבלות הרבה בבת ים, בחנתי את העיר והתחושות המוזרות שלי. נכון שיש בעיר קצת תחושה שהיא נתקעה בשנות ה-80, אבל זה לא מה שמטריד אותי, אני בוחנת את הבניינים רובם מלבניים אפורים או חומים דהויים. אני בוחנת את האנשים, לאות ממלא אותם, למרות שהכיכרות הן אותם כיכרות, העצים השיחים אפילו החנויות, כל אחד בנפרד עומד בזכות עצמו בכל עיר, אבל ביחד זה מרגיש כאלו בת ים ”under the dome“. אני נכנסת לסופר פארם לקנות מגן יד, הרוקח ”חורחה“, מסתכל על ההפניות שלי, במקרה גם הוא סובל מאותה הבעיה בגלל שהוא משחק טניס, הוא שיתף אותי בשמן העשוי מעלה דרום אמריקאי שהוא מורח ועוזר לו (ברור שקניתי), בתום הקניה הוא אומר לי ”טוב תבואי לעדכן איך הולך“, ”אבוא במיוחד לבת ים? נראה לך?“, אני חושבת לעצמי. רגע אחרי שאני מפנה את גבי הוא עוד צועק לי ”תזכרי שאת לא לבד!“, ”אני לא לבד בכאבים בזרת?“ חשבתי, אבל אין מה לעשות, ”חורחה“ כבש אותי בפתיחות ובאכפתיות, זה חממם את לבי, הייתי רוצה לשמח את בת ים, לנקות ממנה את החסימה, היא עיר עם כל כך הרבה פוטנציאל וכל כך מעט ביטחון עצמי.
הייתה לי חצי שעה של חסד, לבדוק את החישוק החדש, אני לא יכולה להגיד שחישקתי, כי זה הרגיש חוויה אחרת לגמרי, שיחקתי עם אור! עוד לא הספקתי לצפות בכל הקסם שבו, מה שכן הוא משמעותית קטן יותר מהחישוק הנוכחי מה שמקל על פעולות הידיים ומקשה על פעולות הסיבוב על חלקי הגוף השונים – מאתגר ומעט אפילפטי.
אני יוצאת למשמרת נרגשת ושמחה. התחלתי נפלאה, קלילה ושמחה, אבל גם הפעם כעבור כמה שעות יצאו ממני העצבים המוכרים, זה כמו נפילת סוכר (אולי זה באמת?) משהו שטותי מכבה אותי בפתאומיות. אני חושבת שזה האתגר שעלי ללמוד, להיות רגועה גם שאנשים מטריפים את דעתי. אני יודעת, זהו תפקידי לתת שרות ולהיות סובלנית ונחמדה ללקוחות, זהו גם רצוני, אבל תבינו שיש כל מיני סוגי לקוחות, וחלקם קצת פחות חכמים ולרוב הם גם חצופים ומתחכמים אתן דוגמאות לרצף ארעים אקראי שיכול להטריף את דעתי:
לקוח א‘: ”אני רעב! מה טעים פה?“
אני: ”אתה אוכל הכל?“
לקוח: ”כן“
אני: ”אז יש אתה ____ או ה___ שהם מהממים…“
לקוח: ”אה, לא אני צמחוני“.
אני לעצמי: ”אתה רציני איתי?!?!“
לקוח ב‘: ”סליחה!“
אני: ”כן בבקשה?“
לקוח ב‘: ”מה זה זיתים?“
אני לעצמי: ”????WTF מה אני אמורה לענות לו???“
לקוח ג‘: ”אני לא יודע מה לאכול… מה את הייתי אוכלת?“
אני: ”אני לא רעבה, מה בא לך? חי, צומח, דומם?“
לקוח ג‘: ”אני לא יודע… מה את תאכלי בסוף המשמרת?“
אני לעצמי: ”מה אכפת לך????“
לקוח ד‘: ”תביאי לי בירה!“
אני: ”איזה בירה אתה רוצה?“
לקוח ד‘: ”לא יודע, מה יש?“
אני: ”בהיר? כהה? מר? מתוק?“
לקוח ד‘: ”לא יודע, תגידי לי את כל מה שיש“
אני: ”אז אני הולכת להביא תפריט“
לקוח ד‘: ”לא, אל תלכי! תגידי לי בעל פה“
כאן בדרך כלל העצבים נעים בתוך הפנים שלי! אומרת את כל הרשימה המכובדת של בירת החבית שלנו
לקוח ד‘: ”מה הייתה השלישית?“ שלב הקיטור הרותח, עשן יוצא מאוזניי
לקוח ד‘: ”תגידי שוב את כל הרשימה…“
לקוח ה‘: ”סליחה אנחנו רוצים להזמין“
אני: ”כן מה תרצו?“
לקוח ה‘ (ללקוחה ה‘): ”אז מה אמרנו? את ה___, לא את אלרגית לזה.. אז אולי את ה____, לא זה קצת כבד, אז בא לך אולי…“
אני: ”אז אני אתן לכם להחליט ואני אחזור“
לקוח ה‘ (תוך כדי שהוא תופס בזרועי): ”לא אל תלכי!, נו מה אמרנו?… סלט? מה בא לך?“
וזה רק על קצת המזלג.
אני חוזרת למרחבי המוגן ומשחקת עם האור עוד קצת. השעה כבר 04:00 ואני אמורה להתעורר לסדנה בבוקר, אבל לא נרדמת. עולה בי המחשבה: אם אני עדיין מתייחסים לגוף כניסוי, אז בעולם הגוף מאמינים/קיימת אגדה, באדם וחווה, אשר היו בגן העדן ואלוהים דאג לכל צרכיהם, עד שאכלו מעץ הדעת. עץ הדעת, נתן לנו את היכולת לחשוב, לפתח דעה, הדעה הזו גרמה לנו להרגיש בושה מגופנו, ישר הם התכסו בעלים… הדעה הזו הביאה עמה את האגו, עמו הקנאה, תחושת הקיפוח, הדאגה, והנה לא אחר לבוא סיפור ”קין והבל“. כמה דובר במיתולוגיות, בהיסטוריה בספרות ובתאטרון על ”חטא ההיבריס“, ”חטא הגאווה“ ואם זאת כולנו חוטאים בו, כי כולנו ”אכלנו מעץ הדעת“. אני תוהה לעצמי האם אפשר למצוא משהו שמבטל את השפעת עץ הדעת…
במחשבה זו הלכתי לישון, ספוילר למחר, לא, לא התעוררתי לסדנה.
שלוות שלום!
בתמונת השער – מסיבת הסיום של הנמלים – ”רוקדות סביב הפיתיון“.

עוד מהבלוג של mili bergman

תצוגה מקדימה

פוסט ראשון

אז ביום שלישי ה10/5/16 בדיוק לפני 10 ימים! קרסתי עוד פעם... שלוש שנים עברו מ TOTAL LOSS האחרון שלי, שלוש שנים, בהם עשיתי את מירב המאמצים שלי לא לקרוס... והנה, דווקא שאני בדרך למעלה, התרסקתי BIG TIME!!! אבל בהתרסקות הזו נפקחו עיני! פתאום...

תצוגה מקדימה

"אהבה נמצאת בטייץ של מלחמת הכוכבים!"

שני - חמישי, ה- 5-9/2/17. הימים ה- 272-275 לגמילה. בשני הרגשתי שחזרתי לעצמי לגמרי, שאני לא מכווצת יותר. החלטתי שאני לא ממשיכה בקבוצת המדיטציה. רציתי לסמס ל"הגורו", אבל הרגשתי שזה לא מספיק מכובד, שאני צריכה להתקשר, לדבר אתו, למרות...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

"מי אני? מה אני? למה אני?"

שבת - ראשון, ה-11-12/6/16. היום ה-33 וה-34 לגמילה. אמ..... אני לא יודעת מה עובר עלי.  ביומיים האחרונים הצלחתי לישון טוב, אולי טוב מידי. שבת קמתי באזור שלוש וראשון אזור ארבע. נכון שעבדתי לילות לפני, נכון שהלכתי לישון באזור שמונה בבוקר,...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה