הבלוג של afrigail

afrigail

חולמת. סורגת. מצלמת. כותבת.

עדכונים:

פוסטים: 4

החל מיוני 2013

אני לא בנויה ללילות לבנים.

זו הסיבה שאני לא בנויה להיות סטודנטית לעיצוב.

לילות לבנים הם חלק בלתי נפרד מחייו של כל סטודנט, וסטודנט לעיצוב בפרט.

תאמינו לי, אני יודעת. הייתי סטודנטית לפחות שלוש שנים מחיי, אבל אין לי שום תואר אקדמי וגם לא שום תעודה.

אוקיי, אני סתם קשה עם עצמי. סיימתי מכינה לעיצוב וקיבלתי תעודה. יאיי!

אבל מעבר לכך, הייתם מצפים ששלוש שנים של סטודנטיאליות יניבו תוצאות כלשהן.

אז זהו, שלא.

ההיסטוריה שלי עם האקדמיה די ארוכה. התחלתי והפסקתי המון דברים.

עשיתי קורס חלונות ראווה (אבל לא הגעתי להגשה הסופית והתעודה כבר 7 שנים במכללה). עברתי מכינה לעיצוב (וסיימתי אני אומרת לכם, יאיי!2) התחלתי ללמוד עיצוב גרפי (והפסקתי באמצע הסמסטר הראשון כשהמהלך ההגשה שמעתי אסימונים נופלים בתוך הראש שלי ואומרים שזה ממש לא המקום הנכון) עשיתי קורס ציפורניים (וגיליתי שאני אלרגית לחומרים בסופו) למדתי שנה אדריכלות ועיצוב פנים (וגיליתי שאני שונאת חישובים, יסודות וקלונסאות).

אני אלופת ההתחלות והמסיימת הגרועה ביותר. למעשה, אני לא מסיימת בכלל.

אני מאמינה בגישה שעדיף לנסות ולגלות שזה לא זה מאשר לא לנסות בכלל, או לסיים עם משהו שאתה לא רוצה בכלל בידיים, ואני חושבת שבהכללה גסה אפשר להשליך את זה על רוב התחומים בחיים.

יש לי יחסי אהבה-קינאה עם בוגרי בתי ספר לעיצוב. מודה. בכל פעם שאני רואה סטודנטים לעיצוב בהגשות גמר של סוף שנה, או מציגים בתערוכה של סוף הלימודים, משהו במקום כלשהו בלב שלי נצבט. בכל פעם שאני קוראת על מעצב מצליח שמוצג כבוגר X, אני חושבת שגם אני רוצה להיות בוגרת משהו יום אחד.

אני מסתכלת על חברים שלמדו איתי לאורך השנים, חושבת על זה שהנה בלי להרגיש הם מסיימים שנה שניה מתוך שלוש, או כאלה שכבר סיימו ואפשר לקרוא להם מעצבים, ואני חושבת על כמה תעודות יכלו להיות לי היום אם הייתי מסיימת את כל מה שהתחלתי. יכולתי להיות המולטי-מעצבת האולטימטיבית. היודעת כל.

אבל אני לא.

ואני לגמרי בסדר עם זה.

כל פרישה שלי הגיעה ממקום מסויים, לרוב מתוך תחושה שזה לא המקום שבו אני צריכה להיות. ידעתי שעיצוב זה כמו חומוס- עושים באהבה או לא עושים בכלל. בניגוד לתחומים אחרים, אם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה, אתה פשוט לא טוב בזה, ואם אתה לא טוב בזה, עדיף שלא תהיה. חבל, זה בזבוז זמן ואנרגיה. הרבה אנרגיה.

כשפרשתי מהמסלול האחרון עוד תכננתי לחזור לזה תוך שנה. לקחתי לעצמי שנת חופש.

ובשנה הזו התהפכו לי החיים.

התרווקתי. הקמתי עסק. עזבתי את העבודה שלי כשכירה. הרשתי לעצמי לפנטז קצת.

כל זה לא היה קורה אם לא היה לי את הזמן הזה לחלום, לשאוף לרצות  ולהכריז שאני עוד אגיע רחוק.

אם הייתי סטודנטית שנה ב’ לאדריכלות ועיצוב פנים היום, הייתי כנראה עדיין תקועה בעבודה שגרמה לי לקום עצובה ועצבנית בבוקר במשך הרבה מאוד זמן. ואם לא, הייתי כנראה יושבת במשרד כלשהו אחר, מרגישה שאני מבזבזת כל יום 9 שעות מול מחשב במקום לשבת בבית ולעשות את מה שאני אוהבת וטובה בו, כי הייתי צריכה לממן את הלימודים.

אם הייתי סטודנטית שנה ב’ היום, הייתי משתעממת מ-80% מהקורסים שהמסלול שלי מציע, אבל ממשיכה עם זה רק כדי לסמן עוד וי שסיימתי.

הייתי כנראה מוותרת על האופציה של להיות יוצרת כי את כל הזמן והאנרגיה שלי הייתי צריכה להשקיע בלימודים. הייתי ממורמרת כי לא היה לי זמן לנהל אפילו חיי חברה שיעזרו לי לנקות את הראש.

מתישהו במהלך התקופה הזו עוד הרגשתי קצת רע עם עצמי. על זה שבגיל כמעט 27 אני לא אקדמאית, ולא בדרך להיות אקדמאית.

אני רק סטודנטית נצחית בין לימודים.

הרגשתי שזה קצת מוריד מהערך שלי בעיני אחרים. הרגשתי שלהציג את עצמי בפני בחור שלומד לתואר שני מוציא אותי לא רצינית. הרגשתי שאולי זה מעיד עליי דברים, שהם לא בהכרח נכונים. הרגשתי שהחברה אולי תתאכזב ממני אם אני לא אלבש מתישהו את הגלימה והכובע ואקבל תעודה שמסמיכה אותי לבעלת תואר ראשון במשהו.

ואז הרפתי.

הבנתי שלכל אחד המסלול שלו, ואני עוד לא מצאתי את המסלול המובנה שלי.

יש לי המון דברים שאני רוצה ללמוד. מאז ומתמיד הייתה לי רשימת קורסים בהמתנה, ליום שבו יהיה לי זמן וכסף, כי רצון ואמביציה כבר יש, והרבה.

אז אקדמאית יכול להיות שאני לא אהיה, לפחות לא בשנים הקרובות.

אבל אני כן אהיה הרבה דברים שאף אחד אחר לא- אני אהיה צלמת, ותופרת, וצורפת, ומעצבת פנים, וסטייליסטית, וזה רק מה שמחכה לי בחלק א’ של המסלול הפרטי שלי.

אני אהיה מה שאף אחד עוד לא היה.

אני אהיה אני.

עוד מהבלוג של afrigail

מי, אני? (או: היוש)

להלן מדגם מייצג של שאלות שנשאלתי במהלך חיי: את דתיה? אבל חשבתי שדתיות הולכות רק עם חצאיות עד הרצפה. (לא רק, רק כשבא להן). את תימניה? תגידי רגע לחוח/לחם/קערה/אחר. (אתה בעצם רוצה לשמוע אותי אומרת רק ח'?). את לא תימניה? אז מה את?...

תגובות

פורסם לפני 7 years

נפלתי ברשת (או: יו לייק מי טו)

אני מכורה. אתם יודעים את זה. אני יודעת את זה. אתם טורחים להזכיר לי את זה. כן, אני מכורה. מכורה לרשת החברתית. you like me, I like you * בואו נפתח רגע את הסוגיה הזאת, שנראה שקצת מטרידה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

יום אחד מישהו ידע להקדיש לי את כל השירים הנכונים.

לפעמים לבד, בחושך, זה דווקא כן המצב האידיאלי. * אני אוהבת לעצום עיניים ולפקוח אוזניים ולשכוח מהכל. מהמרחב. מהזמן. לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל. ללכת לאיבוד בתוך עצמי ורק להרגיש. להאזין. להקשיב. להבין. לפרפר בפנים. להרגיש...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה