הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

05/03/2015

משחקי החברה של חודש אדר מזכירים לי את ימי השכול הראשונים שלי (ומי ידע אז שזהו רק טיול הכנה למסע האובדנים של חיי).

למה דווקא חודש אדר? כי כל המרבין בשמחה הזה עושה לי בדיוק את ההיפך. כי פתאום מבקשים ממני לפתוח אלבומי ילדות, ובכל תמונה אני רואה אותם, מקיפים אותי, מתפוגגים לאט אל תוך האין.

ולמה זה מזכיר לי את האבל הראשון שלי? אז ככה:

אחרי שאחותי נפטרה במפתיע (בחודש אדר), עשרה ימים בלבד אחרי שחגגה 19 (בחודש אדר), הנחתי ליד מיטתי תמונה שלנו יחד, זו שצילמתי בערב בו המראתי לטיול הגדול באוסטרליה וניו-זילנד וממנו חזרתי- מבלי לתכנן, ללוויה שלה. זו הייתה תמונתנו האחרונה יחד, וגם הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא לבשה חולצה שלי- שנשבעתי שאהרוג אותה אם לא תשמור לי עליה, ואני לבשתי את חולצת העננים שאהבתי, וחיבקתי אותה מסביב לכתפה. שתינו מחייכות חיוך רחב, שמסגיר את הרגע האינטימי והאותנטי שתפסה העדשה המיומנת של אבא.

אבל התמונה הזו הקשתה עליי לישון- משימה שהייתה קשה ממילא בתוך כל התוהו הזה. פעם אחר פעם הפכתי אותה על פניה, מנסה להשאיר איתי את מראה עיניה הצוחקות של אלה. מנסה לא להירדם כדי לא לחוות שוב את רגע ההתפכחות הכואב הזה בכל בוקר- היא איננה!

פעם אחר פעם שוקעת בשינה טרודה, ורואה אותה מתפוגגת ומתפוררת, נמוגה תחת זרועי המחבקת, ואותי נשארת בודדה בלעדיה. פעם אחר פעם נפרדת בלב קרוע מהאחות שלי, ומהאחיות שלנו שרק התחילה להתהוות בצורתה הבוגרת.

אחרי כחודש החלטתי להרחיק את התמונה ממיטתי. לא יכולתי עוד לעבור בכל לילה ובכל בוקר את הקריעה הזו. החלפתי אותה בתמונה אחרת, מהטיול האחרון שלנו לפרדס: אלה יושבת ישיבה מזרחית אופיינית, מאחוריה עצי הברוש המפרידים בין החלקות. היא מקלפת אשכולית בג’ינס בהיר קרוע וחולצה כחולה גזורה- כמיטב הקיבוצניקיות. התלתלים השחורים שלה מסודרים ובוהקים, והעדשה שלי תופסת אותה בחצי פרופיל בחיוך נבוך. אני אוהבת אותה כל כך ברגע הזה, ממש זוכרת איך הלב שלי יוצא אליה. ואני זוכרת את ריח המרחבים אז בפרדס, את ריח החופש שקורא לי ואת ריח הבית שאליו, אני יודעת היום, כבר לא אחזור.

ובתמונה הזו היא חיה, והיא צעירה לתמיד, ויפה ושמחה לתמיד.

וזו משמעות פעולת פתיחת האלבומים בשבילי… הרבה זיכרונות של מה שאין ולא יחזור, וכאב, כאב גדול מאוד.

 

ליבי נוטף/ יצחק שרף ז”ל, אבא שלנו.

ליבי נוטף 

טיפות דם

מהולות בדמעות מלח

הזולגות מעיני

מעבר לגבולות מרחק וזמן אנו נפגשים במבט.

את כה יפה וצעירה ביתי

ודוממת.

אני שזקנתי שותק.

מבטך ביתי ומבטי

אומרים הכל,

ללא מילים.

30.11.05

159493-שרף אלה

אחותי אלה, בתמונת סיום בית הספר שלה, פחות משנה לפני שנפטרה.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה