הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

בסוף מתרגלים להכל

27/06/2017

לפני כמה שבועות, הופיע על המראה בחדר הארונות שלנו כתם. כתם ארוך, מכוער כזה, מחומר לא מזוהה שכנראה נמרח אחר כבוד על ידי אחת מארבע ידיים קטנטנות שמסוגלות להגיע לשם. כשראיתי אותו הוא הגעיל אותי נורא, ומיד גם עורר בי כעס- אבל למה לא לשטוף ידיים?! מי עשה את זה? בואו הנה מיד! אבל היה בוקר, או צהריים, או ערב, או ממש מאוחר בלילה, ובדיוק לא היה זמן לנקות. ככה גם בימים הבאים, המשכנו להתלבש מולו, וכל פעם להיגעל קצת פחות, וכל פעם להתכוון, אבל באמת, בכל הלב, לבוא לנקות אותו. וכל פעם להתעצבן שהוא שם עדיין ולאט לאט הכעס נעלם, ואחריו הגועל. והיום, כשסוף סוף פיניתי זמן, וענבר פינקה בשינה עמוקה, ניקיתי את חדר האמבטיה, ובעודי מנקה את המראה שמעל הכיור נזכרתי בכתם ההוא, בחדר הארונות, המגעיל והמכעיס. תהיתי אם כבר ניקינו אותו ושכחתי או שהוא נעלם לבד. אז הלכתי מצויידת בשפריצר חלונות ונייר והופתעתי לגלות שהוא עדיין שם, מתנוסס בגאון. ובלי שהוא בכלל התכוון, הזכיר לי הכתם הזה שיעור חשוב, שלטוב ולרע- באמת בסוף מתרגלים להכל, ומשהו שפעם עורר רגשות קשים, יכול עם הזמן להפוך להרגל.

יכולתי לכתוב כאן עוד ועוד על השיעור הזה, להרחיב על קבלה, ובחירה ועוד ועוד. אבל אתם אנשים נבונים, ואני אדלג על הקטע הזה. רק אומר שלכל אחד מאיתנו יש לפחות “כתם” אחד כזה, אם זה בזוגיות, בהורות, בעבודה, וכל השאר. והעבודה שלנו היא להפוך אותו להיות מה שאנחנו בוחרים- בלי רגשות אשמה, בלי גועל, בלי כעס.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה