הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

החלטתי להגיד ל”יאללה” ביי, וללכת לפי צו הלב. הקטנה תישאר קרוב-קרוב, הגדולים יחזרו מוקדם מהמסגרות, ואני אהיה קצת פחות יאללה והרבה יותר אמא

28/12/2016

קדימה חמודים שלי לקום. יאללה, נתלבש, עכשיו צ’יק-צ’ק נצחצח שיניים. נו, נעליים בבקשה! יאללה, תיק על הגב, יאללה לאוטו יאללה אמא ממהרת יאללה אמא מאחרת יאללה עם הפקק הזה יאללה שיגמר כבר היום, יאללה איתמר צא, קדימה מעיין כנסי, יאללה בא לי כבר ללדת, יאללה ענבר שלי תסיימי לינוק ותשני, יאללה כביסה יאללה כלים יאללה שייגמר השבוע יאללה למצוא עבודה חדשה יאללה לרדוף, יאללה להשיג יאללה לשפר יאללה ללמוד!

יא-אלללה!! איך הזמן טס!

נשימה עמוקה….. נשיפה ארוכה. נגמרה שנה.

עכשיו, כשכולם בבית ישנים, הרצפה שטופה וריחנית, הכיור ריק מכלים והמכונות כבר סיימו את עבודתן, אני יכולה לשבת לי עם הקפה ולנסות לסכם את 2016. אני מדפדפת בפוסטים שלי בשנה החולפת ורואה איזו דרך עשיתי מתחילתה. היא הייתה טובה אליי, בסך הכל אין תלונות. נפרדתי בהכרת תודה מדברים שהתאימו לי עד כה וכבר אינם מדוייקים לי ופרשתי ידיים רחבות לכיוונים ומתנות חדשות. זו הייתה השנה שבאה ענבר, בלידה עם תפנית חדה, שהזכירה לי להקשיב פנימה, ועשתה אותי אמא בפעם השלישית.

כן, יותר מהכל הייתה זו שנה של התבוננות פנימה והקשבה ללב. בתוך כל היאללה יאללה, הרגשתי איך הגיע כבר הזמן להתקרב חזרה. חזרה למהות שלי, לאינטואיציה, למה שבאמת עושה לי טוב. ומתוך ההתבוננות הזו נזכרתי בעדי הילדה, שמרגע שאני זוכרת אותה, כל מה שרצתה זה להיות אמא. לטפל ולחבק, לחנך וללמד, לגדל ולגדול יחד. והנה, התברכתי! אני אמא לשלושה ילדים מיוחדים במינם, שמחזירים אותי כל יום הביתה, בגוף ובנפש. שמזכירים לי את מה שהייתי ומה שאהיה, את החולשות שלי והכוחות שלי. שמלמדים אותי לראות בעיניים של ילד- הכי פשוט, הכי נכון, הכי קרוב ללב.

ענבר בעוד כמה ימים כבר בת חמישה חודשים, ושריינו עבורה מבעוד מועד משפחתון חם ואוהב, אליו הייתה צפוייה להיכנס ביום הראשון של 2017. כבר חודש מנקרת בי תחושה צובטת לב. אני מסתכלת על שתינו בראי, לחייה צמודה לשלי, ולא מצליחה לראות בעיני רוחי אותי מתרחקת ממנה. לא בשלב זה. אני נאבקת בקולות ה”יאללה-צרך-כבר” ומרגישה כמה הם זרים לי, כמה מתח הם מייצרים וכמה הם מרחיקים אותי ממה שאני באמת, מהקצב הטבעי שלי. אני בודקת שוב ושוב האם זה הפחד שמדבר מגרוני, או שמא זה באמת צו מצפונו של הלב, הקורא לי להיות עכשיו להיות מה שרציתי תמיד.

רגע, קאט!

לילה. חדר ילדים. מתארגנים לשינה. לרגע הילדים יוצאים לצורך עוד איזה תירוץ שימשוך את שעת השינה ואני נשארת לבד במיטה של איתמר. מנורת הלילה דולקת, האור הגדול כבוי, ובשניה אני פתאום נהיית איתמר המתבונן על העולם שסביבו- בכוכבים הסגולים שעל הקיר שממול, בילד עם העפיפון בקיר הסמוך. ותחושת חמימות עוברת בגב, והבנה שבא לי עוד מזה. הילדים חוזרים ואני שוב אמא, אבל השניה הזו בה הבטתי בחיינו דרך עיניו של איתמר ממשיכה להדהד ואני משוחחת איתה מאז. נזכרת בשיחות שהיו לי בשנים האחרונות עם אימהות. איך תמיד אמרתי שהייתי רוצה לחיות בזמן ומקום בו לגיטימי להיות “רק” אמא במשרה מלאה. ואיזה חלום זה לקבל את הילדים לארוחת צהריים בבית ולתת להם יותר זמן הורים מאשר זמן מטפלות-גננות-מורות.”הלוואי ויכולתי” אמרתי, להן ולעצמי.

אז אחרי שהקשבתי ללב שלי, וללב של ילדיי ואביהם, הגיע הזמן. הזמן להפסיק לקוות, להפסיק לחכות שהמציאות הרצויה תגיע ולברוא אותה לעצמי. הרי החיים זה לא לחכות שיום אחד זה ייקרה, אלא מה שקורה ביינתים. הרי הילדים גדלים כל כך מהר, והמשכנתא לא בורחת (וחבל), וגם לזינוק מקצועי עוד יגיע הזמן.

ו–אקשן!

כך, החלטתי להגיד ל”יאללה” ביי, וללכת לפי צו הלב. הקטנה תישאר קרוב-קרוב, הגדולים יחזרו מוקדם מהמסגרות, ואני אהיה קצת פחות יאללה והרבה יותר אמא. בינתיים גם עובדת על התחנה המקצועית הבא, תוך שאני קשובה לרחשי הלב ובעיקר לקצב הנכון לי. יש שיאמרו שזה אומץ, יש שיחשבו שאולי דווקא הימנעות, יש שבשבילם זו פריבילגיה ויש שזה הדבר שהכי רחוק מכך. אבל אני יודעת שהגשמה באה באינספור דרכים וגוונים, וכל העניין הוא באומנות ההקשבה ללב.

אז יאללה-ביי 2016 ותודה על המתנות המעולות, ברוכה הבאה 2017, יש לי תחושה שתהיי משפחתית במיוחד.

winter2016

 

רגע אחד מ2016. טיול שבת חורפי.

 

נהניתם ורוצים לקרוא עוד? מוזמנים לעקוב אחרי כאן בסלונה, או ב”גשרים“, דף הפייסבוק של הבלוג ולקבל ישירות אליכם את הפוסטים

עדי.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה