הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

מסתבר שלארח פוסט אכן פותח את מחסום הכתיבה, אבל לא רק אותו: שמחה לראשונה לארח בבלוג האישי שלי, אחרי שאזרתי אומץ ופתחתי אותו באקט של הימור וגיליתי שוב עד כמה הכל מסונכרן. קרן עתי-לוי, הבמה שלך

09/10/2016

יש תקופות בחיים שהתנועה בהן משונה. כזו שנדמה שההווה בה קצת קופא באותה נקודה אבל הכל מסביב רוחש ומתערבל, ותחושה חזקה של משהו טוב מחכה ממש מעבר לפינה. בכזו מן תקופה אני עכשיו; חופשת לידה לא חופשתית במיוחד, עם חופש גדול והסתגלויות למסגרות חדשות וחגים ושוב הסתגלויות, בין לבין טיפול בתינוקת (נינוחה ומתחשבת אבל עדיין תינוקת), כשכל העת עין לינואר צופיה, בידיעה חזקה שמחכה שם בדיוק העבודה שמתאימה לי, אבל לא לגמרי בלי ספקות- מי אמר שקיימת עבודה כזו, שגם וגם וגם, ואם יש אז למה שתהיה פנויה, ואם פנויה איך אמצא אותה, ואיך בכלל יגיעו מטופלים, למה, והאם אני בכלל במקום הכי מדוייק לי, ועוד ועוד. וככה שוב ושוב, רכבת הרים של אמונה וספקות ולפעמים גם איזה כמה שדים שצצים מעבר לפינות.

וככה בעת שיטוטי ברשת החברתית, נתקלתי בפוסט מרגש בקבוצה של נשות היישוב שלי, המציע לחברות הקבוצה לתת מתנה לכבוד ראש השנה. נשים שונות הציעו טיפולים שונים, מלאכות יד וסדנאות, מאפים ותבשילים, עיסויים והרצאות, עזרה ליולדות טריות, בייביסיטר ועוד. כולן הציעו מכל הלב וזה היה פשוט נפלא. אבל אותי הפוסט הזה גם ביאס עד דמעות. תהיתי מה בכלל יש לי להציע, מה אני, שהכוח הגדול שלי הוא בעיקר מילים (ופחות מעשים) יכולה להציע? בסדר, לבשל אני יודעת, וגם לשמור על ילדים אני אוכל, כביבליותרפיסטית אני יכולה גם להעניק סדנא קצרה, אבל זה לא שבאמת יש לי משהו מוכן או מקום להעביר בו, וכן הלאה נסיבות ומכשולים- אמיתיים או מדומיינים.

ולאחר ששקעתי קצת בהרהורים החלטתי- אם מילים זה מה שיש לי, זה מה שאתן! הרי מי כמוני יודע כמה כוח יש למילה וכמה הכתיבה היא מתנה. וכך נולד הרעיון לארח בבלוג אישה מנשות היישוב. אזרתי אומץ ופרסמתי בשרשור המתנות הצעה לארח כאן בבלוג שלי אישה שתכתוב על השנה שלה. לא ידעתי מי הראשונה שתענה, גם לא על מה תכתוב או מה תהיה איכות הכתיבה. התכתבנו מעט, ושקשקתי כשפתחתי את המייל הראשון ממנה- ומה אם זה יהיה פוסט דל, או לא קולח, או סתם לא בכיוון?

ואז פשוט קראתי, והתרגשתי! התרגשתי לגלות את קרן (שנכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא פגשתי פנים מול פנים),  שבאומץ רב קפצה למים הקרירים של הסבה מקצועית ופתיחת עסק עצמאי בתחום מרוחק מאוד מהתחום שבו עבדה 15 שנה.

גיליתי שבאומץ שלי לפתוח את דלתות הבלוג- שהוא ביתי לאורחת לא מוכרת, זימנתי לחיי בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע, את מה שאולי יהיה הצעד הבא שלי. נזכרתי שוב עד כמה הכל מסונכרן בחיינו, ושאם רק נבקש, כל מה שאנחנו צריכים פשוט יתגלגל לפתחנו.

מי ייתן, שבשנה שמתחילה לה עכשיו דלתות רבות נוספות ייפתחו בזכות האומץ להכניס סיפורים חדשים לחיינו, במילים שלנו או באלה של אחרים.

והרי לפניכם הפוסט שכתבה קרן עתי-לוי:

התחלות חדשות לשנה חדשה.

 כל דבר בזמנו – ומה יותר טוב מבשנה חדשה?

יצאתי לדרך חדשה. דרך חדשה מסקרנת, לא ידועה מראש, מאתגרת. כזאת שעושה לי נעים במחשבה, כזו שמרחיבה ולא מכווצת. זה לקח זמן, אפילו די הרבה, וכל דבר שעברתי כנראה הוביל לזה עוד קצת ועוד קצת.

החלטתי לצאת לעצמאות ולעשות מה שעושה לי טוב, מה שאני יכולה לתרום בו לאחרים, מה שאני יכולה לעשות מצוין ובשמחה.

ההחלטה לשנות את כיוון העיסוק המקצועי איננה קלה. כמי שכלואה בכלוב הזהב של ההייטק כחמש עשרה שנה, קשה לעצור, ומאתגר מאד לעשות שינוי בגיל ארבעים פלוס.

הרבה דברים קטנים גרמו להחלטה. והיא לא נלקחה בחיפזון. עברתי תהליכים רבים כדי להגיע למקום הזה. הצעד הראשון בתהליך הוא הגילוי שהאימהות ממלאה אותי בכוחות ובאושר שלא תיארתי לעצמי שאני יכולה להרגיש. גיליתי שהנתינה והסבלנות שלי הם כמעט אינסופיים, שהשעות שאני מבלה עם ילדיי נותנות לי המון אנרגיות, ושאני מתנהלת בהן היטב, למרות כל האתגרים. אבל למרות כל הגילויים המסעירים הללו, לא הכל דבש, וההתלבטויות וטיעוני הנגד היו כמובן רבים:  נתחיל מזה שכולנו יודעות שסטטוס קוו זה דבר שקל יחסית לתחזק – עבודה קבועה (פחות או יותר, עד כמה שההייטק מאפשר), משכורת מצוינת בסך הכל (ועכשיו אני הרבה יותר חשופה לכמה המשכורות ה”רגילות” ויודעת להעריך משכורת בהייטק), מעמד רציני ומקצועי, גמישות בשעות ועוד יתרונות. לתחזק בית ושני ילדים קטנים – מתאפשר בשמחה כששני בני הזוג משתכרים “יפה”, ומבחינת השכר, המעמד, העבודה שכבר ידועה לי, אין המון הפתעות.

ובנוסף, עכשיו הכל עלי: הלקוחות, הקשרים, בפעם הראשונה בחיי אני צריכה לשווק את עצמי, ופתאום הביטחון העצמי לא ממש בשמיים. צריכה למכור את עצמי וזה כל כך ממני והלאה! הייתי בטוחה שברגע שאציע את עצמי יבואו קופצות וקופצים, וזה ממש לא כך.

פתאום צריכה להכיר כלים לפרסום, אנשים שמבינים במה לומר כדי שיבינו מה בכלל אני רוצה מהם, כשכל מה שרציתי זה לעזור להורים! איך פתאום כל הבלאגן הזה הגיע?

אבל למרות כל אלה – לא יכולתי להתעלם מכך שגיליתי שאני נותנת עצות טובות לאימהות אחרות, שאני מקור לידע ולדרכי התנהגות. למדתי וחקרתי עוד ועוד בנושאים הקשורים לתינוקות ולפעוטות והעשרתי את ארגז הכלים שלי.

וברגע אחד הבנתי שפיתחתי שיטה, שהמצאתי כלי שמשמש אותי – ההורות האותנטית.

החלטתי לשלב בעזרה לאימהות אחרות את לימודי העבודה הסוציאלית ואת לימודי האימון האישי שכבר היו לי ופתאום ראיתי כמה זה עושה להן טוב וכמה זה ממלא אותי.

הרצון לעזור להורים אחרי מתוך האימהות האישית שלי, סחפה את הלב להחלטה לצאת לעצמאות למרות כל הקולות הפנימיים והחששות ולתת מהלב, ואפילו להתפרנס מזה.

וזה נפלא! לצאת לדרך חדשה, בשנה חדשה, לעשות דברים שונים לגמרי ממה שהייתי רגילה – גם לשווק, לנסות פחות להצטנע, לספר,להראות כמה אני יכולה לעזור. די קשה לביישנית כמוני, אבל אפילו אלו דברים שעובדים עליהם כשיוצאים לדרך חדשה…

אני מתרגשת מהעיתוי, מתרגשת מהשינוי וגם מהידיעה שזה הדבר הנכון. מתרגשת מהדברים הנפלאים שיבואו בשנה הזאת – שנה חדשה, שנה חדשה גם לעסק החדש שלי שהוא בעצם אני.

קרן לוי – ליווי ויעוץ להורות אותנטית: 052-6026638

 

 

IMG_5310

 

 

רוצים לקרוא עוד? מוזמנים לעקוב אחרי כאן בסלונה, או בעמוד הפייסבוק של הבלוג גשרים

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה